בגיל אחת עשרה רציתי להיות אסטרונאוט
ואף הכינותי תוכנית מפורטת.
קודם נלמד אסטרונומיה וחקר הכוכבים
לאחר מכן נהגר יבשת. באמריקה מגדלים חלליות
במדגרה של כני שיגור.
אווזי בר נודדים במסלול סביב הכדור.
בגיל שמונה עשרה נרשמתי ללימודי עתודה.
עד אז כבר ידעתי כל מה שיש לדעת על אווזים
ועל נדידה.
באוניברסיטה למדתי כלכלה. ונתרגלתי לחלום
את הכל מהתחלה. קודם עבודה, אחר כך אהבה
אחר כך ילדים.
פתאום נגלית הקרקע בהנמיכנו טוס מן העננים.
ובקרקע הדרכים עקלקלות, השבילים נפתלים
והפרוצדורה בכללה מסובכת.
ככה אנחנו. בתחילה מרחפים
אחר כך לומדים ללכת.
לאנשים פשוטים צרכים פשוטים.
[בדמיוני משום מה זכרתי, כי בתמונה מצוי לו ילדון קטן הנשען על אחד העצים ומביט למרחק.
ניתן להיווכח בבירור כי בתמונה אכן לא מצוי כל ילדון שכזה, אך אנא מכם – דמינו לעצמכם אחד.]
הבהרה:
מצויים באמתחתי אינספור משפטים אשר בקלות יכולתי לרתום לנושא,
אך מכולם (ואולי יש אף עניין לומר - דווקא מכולם!) בחרתי במשפט דלעיל.
אינני נוטה לחשוב את עצמי לאדם מתנשא. הגם שאני מוכן להודות
כי ישנם אכן מקרים, בהם אנשים מנמיכים עצמם לפני.
(וישנם בוודאי אשר ימצאו הזדהות מסויימת בהצהרתי זו.)
כך או כך, עבר עליי יום מעניין, ומה שנתכוונתי לומר מלכתחילה הוא ש-
לחלוטין לא אסתפק בלהלך רגליי על קרקע מוצקה.
אנשים לעיתים נרתעים מן השאפתנות היומרנית במקצת ומן הביטחון העצמי
אשר מעז בחוצפתו ללוותה, ומקבלים את השניים בתור התייהרות מאוסה.
לדרכי, האדם אשר בונה בניינים לשמיים, הנמוך ביותר שייפול
עדין יהיה גבוה מספר מונים מן הקרקע.
ואין מזאת ללמד דבר וחצי דבר עליכם עצמכם, אך אינני נוטה לחשוב כי הנני אדם פשוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
