 פלסטלינה.
כשאני כותב אני כלום.
עירום מול הדף.
אני אפילו לא עירום. אני כלום.
מים זורמים.
כשאני כותב אני נעלם.
שבוי במקסם הדף הלבן
שיכור מחושך.
שקוע בטראנס של מילים. מהופנט.
אין לי גוף. אין לי נשמה.
כשאני כותב אני אך
אוסף של אמוציות.
חלק שגדול מהשלם שלו.
כמו אונה מפותחת במוח -
חריגה מהסדר הטבעי של הקיום.
בשביל העיפרון אני רוח.
אינני בדיוק מחזיק אותו
או הוא בי.
והוא כלל אינו עיפרון של ממש -
הוא המשמעות שלי.
ובידי הוא מים, מים זורמים.
בשביל הדף אני הנשמה.
בשבילי אני בן חמש והדף הוא פלסטלינה.
אני הוא פלסטלינה.
ומכשמסתיים המשחק
אני שלולית של מים.
והדף הוא דיוקן. דיוקן של הרגע
טביעת אצבע מסוגננת,
שיר.
כי זה כבר זמן מה שאינני כותב, ומתגעגע.
געגוע עמוק ופנימי שכזה, למשהו שאינו מוגדר,
געגוע לתחושה, לסם, לתכלית, למשמעות קיומית.
אם אני תוהה בזה מספיק נהיה חנוק לי בגרון.
וזה כאב, וגעגוע, שאני מקווה בשביל כולכם שתזכו להיווכח בו באיזה שלב כלשהו בחיים.
כי זה מדהים.
ואני אומר שזה לא מפריע לי. אבל אני גם קצת משקר.
הכל מהכל.
כי זה יחזור. אני סתם מאד מאד מתגעגע..
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
