להתחיל מאפ0

היא הלכה לבדה, נעצבת

מלווה אלומה של עשן

פנסים החשיכו בדרך

טיפות גשם ניגנו שיר ישן

וצעקתי לה, צעקתי בלב

ומחוץ, בעולם, רק הגשם

דמע בטיפות של כאב.

וניסיתי לומר לה - שלא שתקתי

קולי אז נשמע בעלים

מוזיקה, ניסיתי לומר לה,

דרמתית יותר ממילים

אך היא רק הוסיפה ללכת

מלווה אלומתה הניצית

כזרעים של הגשם, לא הייתה זו עונת

אהבתנו הקיצית.

הגשם הקר שירד,

הראשון בין רבים שיבואו -

אהבה מכוננת יסוד ותשתית

העלה הוא בתוהו.

עת חדל - הותירני חולה

ושילח כלתי רטובה

כי אנחנו פירחנו זרעים של גשם, ולא הייתה זו עונה

לאהבה.

כל ההתחלות קשות.

"היא מתה ביום ההוא."

כך אני אוהב להתחיל

את הסיפור.

כשכל תקווה שיש – עודנה

וכל מה שהיה – גמור.

היא מתה ביום ההוא

שלא בשל חום גופה היוקד

ולא מחמת הקור הכבד ששרר

(למרות שהיה נורא קר.)

וככלל, ניתן גם לומר

שהיא לא נכנעה למול מה שישנו

אלא דווקא מה שנעדר.

אהובה גווע בליבה.

נאסף אל עמיו

נעלם ולא שב –

חדל פעמיו בקרבּה.

היא מתה ביום ההוא

כאילו מעולם ולא נתהוותה.

ילדה יפה מחייכת

אלי. בין העוברים.

עלי כותרת בעיניהּ

בחיוכה רוקדים עלים

אבל מה אני יודע.

על חיים.

אני רואה אותה אחרת.

עדין מחייכת.

אבל סתיו עכשיו

והיא רוקדת, לבדה

עם העלים.

וכולם שואלים

מה זאת היא רוקדת

לבדה?

בעוד שלי הכל נראה

כל כך מושלם.

אבל מה אני יודע.

על כולם.

לא מזמן יצא לי להרהר בכך ש -

"דמיון הוא חלק חשוב מן המציאות." (וזה המשפט להיום)

ובכן, הנערה לה אני מקדיש את השיר הזה

ניחנה בדמיון מופלא ובכישרון יוצא דופן לשלבו עם מציאות.

ובזמנים האלה, בהם הולך העולם והופך תפל ומכוער

זה לא רע ואפילו הכרחי לשקוע בדמיונות קטנים,

להסתכל על דברים מעט אחרת, ואולי אפילו לשנות משהו

בעולם הקטן והפרטי שלך.

אם כן, השיר הזה מוקדש לידידתי החולמנית והמוכשרת

אשר התאוננה כי לא ראתה פה שיר אופטימי זה זמן רב..

לילה שלו לכולם.