להתחיל מאפ0

מכשכל ההגיגים עזבו

נותרתי רק אני.

להיאבק בטומאה הזו

שמחלחלת

ומתפתלת -

מבקשת דרכה החוצה.

אך לא אניח לה.

והיא אינה

תניח לי.

לפעמים, לפעמים כך נדמה

אֳת עוצרת לקטוף איזה שתיל

ועיניך הס דוממת צופה

לבנה בענן מהביל.

ואני, כרגיל משתדל

אך תמיד מתקשה אז לראות

החיזיון שעיניך מחפשת

כי כואב, כן כואב לי מאד.

לפעמים, לפעמים כך נדמה

מגלה אֳת תנועה חרישית

והאור בעינייך בוהק

כמו מרחיק הוא גגות להביט.

ואני, כך כשאת משתתקת

שוקעת מבטך למרחב

לעד יתאבן בי כל סבר:

אולי אֳת חושבת עליו.

לפעמים, לפעמים כך נדמה

עת פשה לה דממה מעיקה

גופתך מגופי אז נפרדת

ונופלות שתיקותיך בנשיקה.

ואני, מעמיד פני-נרדם

אך ברגע הזה שעכשיו

לא יכול להרפות חרדתי

כי אולי אֳת חושבת עליו.

ועצוב כי בזאת האהבה

לפעמים, לפעמים כך נדמה

אין האובססיה רווה

לעולם תאווה הצמא.

כי געגוע הוא תאווה. לאהבה..

ראיתם פעם איך שבאור

בתוך הכחול יש נגיעות של אפור?

זה כאילו הם שניהם יחדיו

הכחול והאפור.

בלתי-פרידים.

הבחנתם פעם איך שבשקיעה

אנשים בכחול נטמעים בכניעה?

זה כאילו שליד קירות שחורים

דברים בכחול לא משנים.

כמה מוזר.

כחול ושחור הם אותו הדבר.

שמתם לב,

כמה יפים הם בשמיים ענני הכפור?

אמרתי לכם – זה כי בכחול יש נגיעות של אפור.

בגלל זה יש גם עננים שחורים

כחול ושחור הם בלתי פרידים.

קצת כמו שמיים. ועננים.

"הדרך לגן עדן רצופה בחוויות רעות."