להתחיל מאפ0

מצטער, אך לא היו בי מילים לספר לך.

לא היו מילים, לאשר פקדוני -

זיכרונות.

כך נותרו בידיי שתי ברירות: לספר או לשתוק

- אז כתבתי.

אז כתבתי מילים אלו:

"כיצד ראיתי אהבה מתה

ואיך שהים ירק גוויתה אל החוף

ואיך שהגלים בידרו שיערה האדום

בלבן וכחול.

והסוף, כמובן

בין גומות נטבעות של חול."

וכתבתי:

"כיצד חזיתי עיניים נעצמות

ותהומות תהומות של בדידות

התבקעו ברעידת אדמה

ודמעה.

ושמש אשר שקעה, אל נצח אפל

ושביל קטן של מלח מסתבך

ומתפתל."

וכתבתי:

"איך הרגשתי אז ברגע הגוסס

ואיך דחקתי - עתיד שמהסס, לקום.

ואיך שמעתי קול בוקע

משווע למחילה

והתחלה של שיר מותנו, בצליל עמום."

- הדברים העצובים ביותר

אשר יכולתי לחשוב, אז כתבתי לך

חזור וכתוב.

אף פעם לא נשברנו

אף פעם לא בגדת בי

אף פעם לא אמרת מלה רעה

אף פעם לא שקענו

אף פעם לא שיקרתי לי

אף פעם לא רחקו מחשבותינו לשעה.

אף פעם לא צעקנו

אף פעם לא בכית לי

אף פעם לא נשארנו כל הלילה על החוף

אף פעם לא חסרנו

אף פעם לא כאבת בי

ואף פעם לא שכבנו בפראות שאין לה סוף.

השיר הבא הוא שיר נהדר בפני עצמו

אך גם קטע מספר אשר טרם נכתב.

[או שמא, הספר הינו סיפורו של השיר.]

הוא שר היה לה בשקט

מנגינות שבשבילה כתב

עד שהייתה היא נרדמת

והוא היה מאוהב.

וכך נשארו הם שכובים

היפה והמשורר

עיניו מחפשות כוכבים

מבקשות שלא-להתעורר.

והנס שזכה בו לנגוע

השאיר מתנותיו לדורות

עוד בלדה כמוה

לא היו אחרות.