להתחיל מאפ0

לבלוב פסיגי שמש בין כר עננים

האירו פנים לכל עבר,

אותו בוקר ראשון של עולם

ובין סבך בניינים שם האור לא הגיע

ישנו יחד בחדר דרקון ואדם.

והם נותרו ישנים עוד שעות ארוכות

חבולים ממכות שהטיחו,

בעוד ליל של כאב ומדון

כי תוצאות הקרב העתיק שוב בישרו:

לא הצליחו לשחוט לא אדם לא דרקון.

אך הייתה גם פיה אחת מהרהרת בהם ישנים

איך נותרו הם חיים במזל,

אחרי לילה של דם.

וידעה היא תמים כי עצמו לבדו

לא יכל לשני הן דרקון הן אדם.

אז רקחה היא כישוף בליבה הקטן

כי לנצח ישן התפלץ הנרדם,

בקסמה בין עצי הבטון

כך לעד בזכותן של פיות מופלאות

חיי בשקט יחסי אדם עם דרקון.

יופייה של אישה - אין כוח גדול כמותו.