להתחיל מאפ0

תוגה דמדומית, ענוגה, בי פושטת

מגעה רך מכדי להקצותו על הסף

והנה אפלולית אחיזתה מתהדקת

ואני שוב שבוי בקסמה המטורף.

אצבעותיה זריזות, מנוסות

בוררות בגנזים שברחתי עמוק

מעירות בי פנים אולי שכחתי

פני-שיגעוני, דיבוק-עגמומי: אמוק

תוגה אפלה פושטת חיש-מהר

תוגתי היא – שלי. לא אבטאה

באוזניי אחר.

היא נשברת, בתוכי. נשבר הכיסא, השולחן

רק תישאר עימי.

פן תצא לבחוץ - אינני מוכן.

         .where silence means everything

אנחנו לא תמיד מתבגרים.

כן, עינינו מתעייפות.

וקולנו גווע בנו

תחת שפתינו הרפות.

וחבל דמיוני מתהדק סביב צווארנו

כמו מונע מן הקול לברוח

אך הזיכרון אינו מתיר לשכוח

זמנים אחרים.

ובנפשנו אנו - איננו מתבגרים.

מבפנים צחוקנו עוד ילד קטן

ותם.

הוא רוצה על הגב.

הוא רוצה עוגיות.

הוא רוצה ים.

הוא מדבר בשקט

אולם ברצון היה משחרר צעקה.

משום ש(בסתר)אינו התבגר

רק למד לדבר, בשתיקה.