ישבנו אתמול, החבר'ה ואני, בטיילת בבת-ים ושתינו בירה.
היה קצת קר, אבל באמת שאין כמו אוויר של ים בעונה הזאת של השנה. החלפנו חוויות, התעדכנו בכל העדכונים, הבאנו לידי סיכום עוד סוף-שבוע שחלף בערב נפלא של שבת. אם אין אירועי ירי, וכאשר מתרגלים לסנן את קולות הרקע השונים – הטיילת בבת ים היא אחד המקומות היפים שאפשר לבקר בהם בגוש דן. זן נדיר של חופים לא-מאוכלסים, פראיים כמעט במושגים של תל אביב. ומנגד, הרחוב מעוטר בתי קפה ומסעדות, כלעומת הבארים אשר מעטרים את הרברט סמואל.
ישבנו שם, עם פיצוחים ושתייה, אין מרוצים מאיתנו. כל אחד בעולמו ושמח בחלקו. שני סטודנטים, חייל משוחרר וטכנאי אווירונאוטיקה. בין הזוגות המבוגרים המתהלכים יד-ביד, פה ושם היה עובר איזה תימהוני, זקן, נובר בפחי האשפה, מלקט בקבוקים שהושלכו על הרצפה כלאחר יד. לא שמים אליהם לב בכלל, בטח שלא מי שגר בתל אביב. ולא בשנים האחרונות. הם חלק מהנוף העירוני, נדבך בלתי-פתיר מן המרקם החברתי הזה שלנו.
אני ספרתי אותם. שלושה זקנים חלפו מולנו באותו ערב שבת נפלא, אחד בכל חצי שעה לערך, ובטח נוספים שלא הבחנתי כלל לספור. הראשון בקושי יכול היה לדבר בשטף קוהרנטי, הוא מלמל משהו ושאל האם נרשה לו לאסוף את בקבוק הבירה הריק שנח לרגלינו. שלושה צדיקים גמעו בשלוק חטוף את שארית הבירה שנותרה ותיכף ומיד הענקנו לזקן ארבעה בקבוקים חצי-ליטר, 1.25₪ כל אחד, שווי ערך ל-20 פחיות, והזקן פנה לשלום. לא הרבה זמן אחריו הגיע עוד זקן, לו כבר לא היו בקבוקי בירה ריקים לאסוף. הוא רק העמיק ככל שיכל בפח האשפה הקטן והעמוס שהיה בצד הטיילת, וכאילו מתגבר על בושה עמוקה בפעם המי-יודע-כמה, העתיק מני מציאות לשקית אשר נשא עימו. "מי שמקדים מרוויח" הפטרנו, ואכן חריצות מתבררת כמעלה גם כאשר מתעסקים בבירור אשפה.
לזקן השלישי שעבר כמעט וכבר לא התייחסנו בכלל. נדמה גם כי לא מצא דבר בפחים שנבדקו לפרטים כבר מס' פעמים קודם אותו הערב. "ערב" אני אומר. השעה כבר הייתה שתיים לפנות בוקר. מעניין אם פחית שנאספת בשעה שכזאת שווה 50% יותר. סבתא שלי, אני יודע – ישנה כבר משמונה. ואני חשבתי שאבא שלי עובד עד שעות מאוחרות..
אלו היו שלושה זקנים, אני אומר לכם. לא שיכורים ומסוממים מקרנות הרחוב. שלושה זקנים עובדים, שביום שבת אחד לפחות, ולפחות משתיים-עשרה ועד שתיים בלילה, הסתובבו בטיילת של בת ים וקיבצו פחיות. אנחנו לא רואים אותם בבוקר, אדם כזה לא מסוגל לעמוד בצומת 5-10 שעות, ואולי גם, ככלות הכל, עוד יש להם כבוד.
החבר'ה ואני בינתיים, סיימנו את הערב. ואני כרגיל, אחרון, סיימתי את הבירה שלי אך במקום לזרוק אותה לפח הנחתי את הבקבוק בגלוי על אדן מעקה הרחוב. "זבל של אחד אוצר הוא לאחר".
לא יכולתי שלא להרגיש בושה. אני אומר לכם, לא סבלתי, לא.. "אכלתי את עצמי". אבל לא יכולתי לנקר ממני את ההרגשה הזו. או.קיי, אז אחד מהם איבד את כל רכושו בהימורים. אולי אפילו סתם היה בזבזן. השני נראה קצת מסוכן, הוא – הוא בטח נתן זמן בכלא. אבל שלושה? שלושה זקנים. בשעתיים, לכל היותר. אני אומר לכם, זה לא שאני גר באיזו שכונת יוקרה. אבל שלושה זקנים בחצי שעה.. וסבתא שלי ישנה כבר משמונה.
באמת שלא יכולתי שלא להרגיש אשם..
"איזור התעשייה הישן", פורסם לפני כשנתיים, נכתב זמן מה עוד קודם. (בכל זאת, בלוג שירה.)
רק כדי להוכיח לכם שאין מדובר פה בשום משבר כלכלי-עולמי\בשום תקופת שפל קצרה\בשום דבר שהוא חדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
