להתחיל מאפ0

המראה שלי שבורה.

אני מתבונן בה היטב והיא

אינה מראה.

אני חושף בפניה הלב והיא

מביטה בפנים חסרות הבעה.

כמו של מראה.

אני מסתובב סביב סביב

ומחייך.

להפיג בה קרירות אפלה.

והיא מחזירה בי חיוך מכורכם

משלה.

אני מתעמת בה איתן ויציב

אולם אל מול בהייתה גופי חסר צורה.

יש לה מן כנות ישרה, בלתי-עבירה,

של מראה.

מולה אני כמו רוח, רוח רפאים

שלא מופיעה במראה.

אני בוכה ומייבב

וממרר.

ופניי חסרות הבעה.

ממש כמו של האמא המרושעה.

מראה מראה, מה זאת את אומרת?

מהי בדייתך הזו? מראה לא משקרת.

הערב הזה, שאיננו בא הוא לקבל את פניי

גרמי צמרתו נוצצים-מצייצים. אך נסלח נא לו זה,

כי טרם חש בצערי.

מה יפה היא טיפת גשם בלבדה,

דוממה על הערב הזה. ומה נוגה

עת משתחלת בעד חריצה של עין.

הערב הזה,

צבעיו האפורים מהוהים כצבעם של אלפי לילות.

מה ידעו צער צבעיו האפורים, ומה ידעו תוגה

אך את תוגתי לא ידעו.

הערב הזה, היו לי צבעיו האפורים – מסבירים.

קוראים לי שאגש.

ומה לי מן הערב הזה לעצמי?

מה ביני ובין האור הרפה הזה, החלש.

מה זרא לי הערב הזה כך לפתע, ומה נאלח בפניי.

עד כי לא נתעמקתי בו למכביר, ולא הותרתי לו להתקרב

ולא חש בצערי, ההולך, המתערב.

הערב הזה, טרם עלט חשכתו בתכלית - נוכחתי

כי הוא, אשר בא לקבל את פניי,

איננו בשל.

איננו בשל לקבלני.

אך נסלח נא לו זה, על טעותו הנחרצת, כי טרם חש לצערי.

"מכות מתחילות, כשאוזלות המילים."

בפעם הבאה שאבוא

תאמר לי "טוב שבאתְ,

כמה התגעגעתי."

אני אנשום לרווחה,

אשיב אז בחיוך

עיניי יגידו - טוב שבאתי.

לקט ממני צרור מתוק

של חיבוקים ונשיקות.

שנצטברו,

עם השנים

והדקות הארוכות.

רק אל תעז לומר

כיצד היה פה בלעדיי,

וכמה זמן עבר.

פייס ליבי בזיכרונות.

את ששכחתי - אל תאמר.

כאילו לא נוספו עלים

בעץ אשר חרטנו.

ולא עברו שנים רבות.

ולא אהבתי עוד רבים

שם בדקות הארוכות..

You remind me of a time when we were so alive

- Do you remember that? Do you remember..?