כֵּנוּת
|
| 8/2010
הסיפור
שאנחנו מספרים לעצמנו.
אותי לא אוהבים כי אני _____. אנשים הם כל כך _____. כולם רוצים ממני ______. המשפחה שלי היא כל כך _____.
לכל אחד סיפור משלו.
יש כאלה שיש להם כמה סיפורים. סיפור אחד לכל מצב, כמו בגד אחד לכל ארוע.
אם זה נובע מהצורך להכניס משמעות למאורעות חיים שרירותיים לכאורה או סתם מנטייה מפתה לדרמטיזציה.
הסיפור הולך איתנו, גודל עלינו, משתנה. אבל יש בו גרעין קבוע בכל סיטואציה, סוף והתחלה.
הכי עצוב זה שגם שאנחנו יודעים שהוא לא נכון, הוא לא מרפה. האדומים הם תמיד הרעים, או הצהובים. זה לא משנה בסיפור חייבים להיות רעים.
או טיפשים, או ביקורתיים, או קנאה או עצב או כעס או שמירה על כבוד. you name it.
לזהות ת-סיפור זה הצעד הראשון, ואז צריך אומץ. לעמוד מהצד ולתת לו לגולל את עצמו. והרבה כוח רצון שלא להגיב.
לצאת מהמחשבה שאם אני לא יגיב משהו יקרה. משהו רע.
והרבה ניסיון והרבה כישלונות בדרך. וגם אחרי שנה זה לא לגמרי עובר.
בכל מקרה זה עדיף מלהרים ידיים.
מילות סיום: יש סיפורים גסים. ברורים כאלה שגם הבעלים וגם הצופים מהצד יודעים שזה הסיפור שלו. ויש כאלה שמתחבאים.
מתחבאים. מתחת ללוגיקה והיגיון, רציונאליזציה של ארועים. או מתחת לנורמות חברתיות, הרי כולם יודעים שזו הדרך ה'נכונה' לנהוג במצב הזה.
במצב ההוא. בגיל הזה. עם הבן אדם הזה ... ... ...
עזבו אותכם מסיפורים.
תורידו Audiobook
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: