כֵּנוּת

ידיים זקנות.

עתיקות, מיובלות, נפוחות מרוב עמל ויזע.

עובדות כל החיים בעבודה שחורה, לא ברור למה או כמה בדיוק או לאיזו מטרה.

וחוזר על עצמו וחוזר, שוב ושוב.

ושוב לא ברור, לא למה, לא כמה ואולי הכי חשוב של מי?

עובדות כי זה מה שאומרים להם לעשות, עובדות כי זה מה שידיים עושות, עובדות כמו חמור.

וממשיכות לעשות, לכתוב, לתפוס,'לבנות'. 

כבר לבנות מאפר, גיר והיעדר של רוח חיים.

ושיר ישן ברקע, לא ברור בדיוק מאיפה. לא ברור איזה שיר או אם שמענו אותו בעבר.

ידיים טובות ובטוחות, הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו על כל הפלנטה הכחולה הזאת.

השוממת.

המלאה בני אדם, שהולכים, מדברים, מתנשקים ולא רואים אחד את השני.

חיים כמו שהם מתים ומתים כמו שהם חיו.

עיוורים.

ועדיין ממשיכים להישתמש בידיים, לתפוס, למשוך, לדחוף לאחוז.

ברצפה חלקה, בחבל קרוע, בזנב של יצור לא ברור.

אם חייה או אדם או סתם אשליה.

במרכזה של עיר, ידיים זקנות אוחזות בעגלה ישנה, מלאה סחבות.

בפאתיה של אותה עיר ידיים גסות משליכות גופה לנהר גועש.

ומחוץ לאותה עיר ידיים קטנות יוצאות מרחם אישה הכורעת ללדת.

כמה זהב יכול אדם לחפון בידיו?

זה לא באמת משנה.