כֵּנוּת

בכיתה ד' צילמו את הכיתה שלנו לראיונות לערוץ הילדים, באו לבית הספר והמחנכת בחרה 'תלמידים מעניינים' שיצטלמו. התמקמנו לנו בחצר של בית ספר מאחורה ליד הברזייה והמראיין שאל אותי כל מיני שאלות בינהם 'מה אני ירצה להיות כשאני יהיה גדול?'. עניתי לו בלי לחשוב פעמיים 'שאני לא יודע, אולי אסטרונאוט'. כמה חודשים מאוחר יותר, ג'ניה - חבר מפתח תקווה, סיפר לי שהוא ראה אותי בערוץ הילדים. הוא אמר ששידרו רק את 'אני רוצה להיות אסטרונאוט'. בסה"כ הייתי בן 10 אז אבל כבר אז חשבתי לעצמי: "כמה טיפוסי, משדרים את החלק הכי קיטשי". למען האמת אמרתי את זה כי רציתי לומר משהו מקורי ודי הצלחתי מהבחינה הזאת. כבר אז הייתי ריאלי מדי מכדי להאמין שיש לי סיכוי לטוס לחלל. החלום האמיתי שלי באותה תקופה היה להיות חוקר דינוזאורים - 'פלנטאולוג' זה המונח המקצועי. לא יודע למה לא אמרתי את זה בראיון. עכשיו שאני חושב על זה כבר אז התעסקתי בדברים הגדולים, עם ההבדל הקטן שאז זה היה במונחים מאוד מוחשיים.

היום כששואלים אותי 'מה אני עושה/ רוצה לעשות בעתיד' נוצרת לי רשימה ארוכה בראש (גוש בגרון) ואני תמיד שוכח חלק מהאפשרויות. אולי זה למה אני רושם את הפוסט הזה עכשיו. פעם הבאה שמישהו ישאל, אני פשוט ישלח לו לינק.
אז מה התשובה, נכון לעכשיו:

1. אסטרולוג (חלום שלי)
2. פסיכולוג (חלום של אחרים בשבילי)
3. אקדמאי בתחום מדעי הרוח (תוכנית ב')

4. נזיר בודהיסטי במקום רחוק (חלום חירום)

5. ספרן (תוכנית חירום)

גורם לי לחשוב שאני יותר מדי מכוון למצבי הקיצון בחיים/ אין לי מגע עם הנורמאלי.
ויש גם כל מיני שאיפות שהיו לי פעם או שעדיין יש לי מדי פעם. פחות חשוב כי על אלה אני פחות חושב. אבל לצורכי המחשה:

5. מבקר תרבות (להיות כותב איפשהו)
6. משורר (הבעיה שהיא אפשר לעשות מזה קריירה)
7. מורה (מקצוע שאני בורח ממנו, אבל מי לא בישראל)
8. הומלס (the higher you climb the bigger the fall - למה לא הלכתי על מדעי המחשב תזכירו לי?)


האחרון זה לא בדיוק שאיפה קרייריסטית, יותר כמו תמונת נגטיב או רגע התפכחות מכל העשן ומראות. אלוהים יודע שלא חסר עשן ומראות.

אולי הכי חשוב, וגם אם מספרים 1-8 מהרשימה לא יבחרו בי בסופו של דבר אני איכשהו מרגיש שמס' 9 תפור עלי.

9. אומנות (ביטוי אומנתי אם לדייק, גם כן קריירה אבל כבר שברתי את התבנית, לא?)


וגם שאני מסתכן בהשמצות, כינויי גנאי, והידרדרות צורת הכתיבה שלי לרשימות מכולת שטוחה אני רגע ממשיך עם המטאפורה. או: למה לעזאזל אני מתכוון פה?
אובכן, בגלל שאני רואה בחיים משהו יפה. חוויה אסתטית עם נראטיב, נשמה, ומשמעות לדברים אני לא יכול שלא להסתכל עליהם מהצד. ולצחוק בד"כ. או לבכות לעיתים. אבל בכל מקרה כל העסק הזה מספק לחיים דמות מראה. יש את החיים ויש את מה שאומרים על החיים. זה אותו דבר? כשאתה באמצע שיחה אז כן. אבל רק הפעולה הפיזית. הדיבור. לא המשמעות של המילים. זה האחרון הוא ריק, חסר משמעות, שולי. אבל אולי יש לו ערך? מה הערך שלו? הערך זה אותה דמות מראה/ השתקפות ריקה/ מה שלא אמיתי. זה משהו שאפשר לצחוק עליו, בטח לא לקחת אותו ברצינות.
פגשתי אתמול בחורה שהייתה בטוחה שאני gay. זה הצחיק אותי, באמת. למרות שרק חייכתי. זה גם שיחרר משהו בתקשורת שלי איתה, נתן צוהר לחופש תמרון. דברים הם כל כך משעממים כשאנשים חושבים שהם יודעים מי אתה, כשאתה יודע מה אתה אמור לעשות.
ואם לחזור לביטוי האומנותי. אני באמת מרגיש שהדברים החשובים שאני עושה בחיים האלו הם סוג של אומנות. זה אולי מסביר את הפרפקציוניזם הבלתי מנוצח שמלווה אותי. כשאתה דואג שדברים יהיו יפים, מעניינים ומקוריים. שחשוב לך החוויה, הסובייקט וכל מה שמסביב זה נהייה פתאום מסובך לתקוע מסמר בקיר, לעשות פעולות מסוג  א' -(מוביל ל)> ב'. ככה זה, עשן ומראות.


ומכיוון שאין מצב שאני מסיים פוסט בלי להזכיר את הנושא הטראגי של מערכות יחסים (רואים, עוד פעם אתם לוקחים את המילים שלי ברצינות רבה מדי) בדיוק הגעתי למסקנה כשראיתי היום דוקומנטרי מצויין על אותו נושא כאוב. הבנתי שאני מנסה להפוך את עצמי לאדם יותר רגיל/ נורמאלי/ סטנדרטי כי 'לאנשים מהסוג הזה הולך טוב יותר במערכות יחסים'. ומייד התלוותה לזה המחשבה של 'איזה מן בן אדם מצחיק חושב ככה'.
ואולי בכל זאת...





















מה אתם חושבים? רוצים להיות כשתהיו גדולים? 


Henri Matisse -
The Painter and his Model