תקראו לפני שאני מוחק. עדיף כבר שתתחילו מהסוף.
להוריד 2000 ₪ מהעו"ש ולהפקיד בקופת חיסכון
נפרדת לזמנים קשים.
עכשיו זמנים קשים. כל השנה האחרונה זמנים קשים. כל ה-5 שנים האחרונות זמנים קשים.
בהתחלה מבּחִירַה ואח"כ זה די יצא מכלל שליטה. הבחירה להימנע מ-, לפתח כוח
רצון, להישאר נקי-טהור קמה עליי והפכה לכורח. לא יכולתי אחרת ותוך שנתיים שלוש
מצאתי את עצמי שוקע במערבולת של הבטחות עצמיות, תחומי עניין שחיפשתי בכוח והרבה קֵרִי
לילה.
החיים החדשים שנועדו להיות לי לא קמו ולא קרמו עור וגידים. אם כבר הם קמו על
יוצרם, כלאו אותי בבית כלא בשם 'העבר', פערו באר בתוך בית החזה שלי משם עלו
זיכרונות הנשייה, כמו רוחות בליל ירח מלא בבית קברות בצפון אירופה.
ובחזרה לדילמה המוסרית שלי, אותם 2000 שקלים לאט לאט התעוותו במחשבות שלי
והפכו לכסף קדוש. כזה שיכול לקנות מה שאי אפשר להשיג בד"כ, מה שלא חוקי
ומנוגד למוסר ומידה טובה. מה שיש בו משום אות קלון ומשאיר כתם לכל החיים, לפחות על
הדף של אנשים מסוימים.
כסף שיכול לקנות גאולה
אם עדיין לא הבנתם, אני מדבר פה על אותו מוצר צריכה מָעַרבי
אליו ניתנת גישה לאחר טקס ארוך ומפרך בו שני אנשים מתראים, מתקרבים, נפתחים ולבסוף
נותנים את המפתח לכל החללים, את המידע על כל הבליטות, הופכים לאחד בגוף ובנשמה. או
סקס, אם נהייה פחות רומנטיים ונשים רגע בצד את משחקי המילים שאני כל כך אוהב.
אבל אותו מוצר צריכה, יש דרך קיצור אליו, כזאת שחומקת
מתחת לרדאר של האמהות, למכ"ם של רעיות קנאיות ולטורי הרכילות של החברות הכי
טובות- BFF לנצח נצחים.
מה שכסף יכול לקנות
וכך במן טוויסט כלכלי, בחינה של תעשיית הבידור או שוק הבשר הנמצא כמה ק"מ
הרחק מהבית בו גדלתם ניתנת גישה להיכנס, לבחון ולדעת את כל החללים, הקימורים והבליטות, לעבור על פני
טופוגרפיה רכה מסורגת ביערות בצבע לילה ומערות לחות בעלות שפתיים בשרניות כמו פרחי
מלכודת ונוס קטנים. גניחות חלושות ואורות מהומהמים, שקרים, איפור וחתיכות גומי
נמתחות. שלא נדבר על צדדים פחות מושכים כמו פריחות, פטריות, זיבות, הרפס, עגבת,
וכמובן ה-ג'אקפוט לברי המזל: תסמונת הכשל החיסוני הנרכש בכבודה ובעצמה. כשיש
לבחורה עובדת 10-14 כניסות ביום קשה שלא לפחד. גם בניגוד לכל מיני סרטים בכיכובה
של ג'וליה רוברטס או מחזמר צרפתי שנגמר ב-רוג' לחשוב שאפשר להתאהב או לכל הפחות
לפתח רגשות תחת תנאים כאלו נראה כמעט אבסורדי, אבסודרי בעליל. בקצב של כניסה אחת
בארבעים וחמש דקות מינימום שעה מקסימום, מתשע בבוקר עד חצות הכל כבר מזמן היה הופך ל- blur אחד גדול. נכון שכמו בכל תחום יש שוק לכל כיס, היצע רחב
ומס' שרותי יוקרה לאלה שיכולים להרשות לעצמם את זה אבל same same בכל אחד מהם את האתגרים והסכנות הייחודיות לו.
אבל זה לא
עיקר הבעיה. למען האמת זה אפילו לא מתקרב לעיקר הבעיה. אם נחזור לרגע לכותב התפרן
שלכם, זה שחושב על קופת החיסכון בסך 2000 מרשרשים חדשים, עיקר הבעיה לא נמצא
בחילופי הנוזלים וגם לא בכיסים מרופטים עד לבלי הכר אלא במשהו הרבה יותר פשוט.
עיקר הבעיה נמצא בתקשורת או אם לדייק בחוסרה. חילופי הדברים שהולכים במקומות האלה,
המילים שנאמרות שם ויותר חשוב המחשבות שמאחוריהם גורמות לשקרים להיראות טוב באופן יחסי,
גורמות לצביעות להרגיש כמו מחמאות מתוקות או שיחה זורמת בארוחת ערב לאור נרות.
תקשורת לא קיימת שם. בין אם זה בגלל התחרות בין הבנות או בגלל הצורך
באסטרטגיות של שיפור - שימור, תקשורת נעשית דרך פסים מאוד מוגבלים של כדאי שזה
יאמר ולא כדאי שזה יאמר. שיפור מדבר על שיפור היכולת שלי לרצות, ללטף אגו, לקבל
כבוד מחברות-יריבות לדירת אירוח. ושימור? שימור מדבר על שימור לקוחות בעיקר.
כשלקוח חוזר אלייך את יודעת למה לצפות ויש שם כסף קל עם מינימום אלמנט הפתעה.
טוב, מספיק להסתתר. אני יוצא פה לא פחות צבוע
מהזונות.
אמרתי לעצמי
"תלך, תבקש ממנה שיעורים בחינוך מיני", כמו שאף פעם לא קיבלת
בבה"ס, כמו שמשרד החינוך לא ממן לבני ובנות ישראל.
כן... אם היא לא תצחק קודם,
היא בטח לא תבין מה לעזעזל אתה רוצה ממנה, תחשוב
לעצמה: "לקוח הזוי, תחמן – משחק איתי משחקים, אחד ש-mind games עושה לו את זה", "אני מוכנה לשכב איתו אבל
בלי שטויות". ותכלס אם אני אחשוב רגע על הצד שלה אז לא יהיה לי מה לומר. זה
פס יצור שם אחרי הכל ואני משלם רק 300, טוב 400 לקצת יותר פאנסי, ממש לא מספיק כדי
שהיא תהפוך את עורה בשבילי ככה למשך 45 דקות. שתצא ממצב אוטומט שלקח לה הרבה
שבועות בעבודה להגיע אליו. ואיזה 45 דקות? 45 דקות שכוללות מקלחת, הורדת ולבוש
בגדים, העמדת התורן, פימפום והחלפת cash money
בסופו של דבר. הדברים הכי חשובים מתחלפים בפגישות האלה - בלילה או ביום. כל מה
שמאצ'ו אמיתי צריך, בין אם אתה איש
צבא, יש לך הַרְלי, קעקוע מעל הפופיק או סתם אישה כוּנפַה. כסף עובר שם ונוזלי
גוף, נוזלי גוף מהסוג הנכון תסלחו לי.
טוב ירד הרעיון של חינוך מיני, אפשר לפגוש אותה ולדבר,
בלי סקס, לפתח אמון. בערך כמו שהולכים לפסיכולוג. זה אותו מחיר ואותו פרק זמן אז
לא בערך, בדיוק כמו שהולכים לפסיכולוג. לפסיכולוגית, רק שהפסיכולוגית נראית טוב
ולא לובשת כלום.
מה רע? האמת היא שגם זה רעיון לא טוב, אותו סיפור כמו
מקודם. "מי זה הפריק הזה שנפל עלי פתאום?", "הוא ישלם לי
בכלל?". אולי היא בכלל תקרא לאבטחה ויסלקו אותי בלי תקווה ובלי כסף, פחות זמן
האיכות שהייתי אמור להעביר בפריקת ליבי, נפשי ומטעני הגנטי. "הגעת למקום הלא
נכון" יגיד לי הגורילה של בנאדם, השומר הרוסי מטר תשעים של כיעור וריח
סיגריות. אם זה באמת יקרה, בתכלס אני לא יכול להאשים אותה.
אז מה זה משאיר לנו? לקוח רגיל כנראה. bang bang thank
you m'am בהיעדר תיאור ממצה יותר.
מה שאני מעוניין
בו? לא. ריאליסטי? אולי. אף פעם לא היה לי עניין רב מדי במציאות...
וכבר הזכרתי את העובדה שאני רומנטיקן? אני..? אני הכי
רומנטיקן בעולם. וזה למה לפעמים נדמה לי שאני הכי צריך את זה. מן חוויה מתקנת
שכזו, מתקנת כמו חינוך מחדש באיזה ארץ עולם שלישי קומוניסטית, תיקון כללי בדת או
תו תקן. פלס, להתיישר עם כולם, להיות גבר רגיל רק לכמה שעות, עם חולשות, עם צרכים, כמו
כולם. שום דבר מיוחד. כי מה שעובר לי בראש רוב הזמן זה הדבר הכי רחוק מזה. אני..?
כמו כולם? no way i'm special. כֵּה, מחשבות שממש
עוזרות. כל יום הם עוזרות...
אם לא הבנתם עדיין, אני מבקש לעבור שוֹק
בעדיפות שוק חשמלי, שיקשרו לכסא ויריצו בי זרמים. BDSM סטייל, איך אפשר להתיישר
אחרת? איך אפשר לחזור למוטב? לנורמליות? "לגבר יש צרכים", "תשתחרר
גבר", "לילה בלתי נשכח" בגרסת וויאגרה או שאר סיסמאות ריקות שטובות רק באוטובוסים מלאי אנשים ופיח.
רק קטע רע באמת יכול לרפא מאותה רומנטיות חסרת פשר וחסרת תקנה. חד וחלק, cut the
bullshit and all the pretty talk.
ביקור לילה בתחנה המרכזית בת"א, אחת מהם, לא משנה איזה. זונות
נרקומניות אנורקטיות מפחידות שיותר בא לך לזרוק עליהם מעיל מאשר לעשות בהם משהו.
חלק מאותם אנשים- לא-אנשים. נשים מפחידות שעוברות באזורים שכוחי אל
ושכוחי מערכת ניקוז בדרום העיר הגדולה. רזות עד כדי שהעור עוטה קטמים, עם קמטים
שממלאים את החלל במקום בשר ורקמות, משהו דק או קרום לכיסוי עצמות, לשים על שלד.
אבל העצמות זזות, כן כן. הן כולן שלדים מרשרשים. כאילו מאיזה כוח דֶמוֹני, שלא תגידו שלאלוהים אין חוש הומור.
ללכת או לא ללכת? זו השאלה
אבל במקום לענות עליה כבר
שנה שאני שואל את עצמי אותו דבר ועדיין אין לי מושג. כמה פעמים כבר הגעתי לסף
של לענות כן. ומה לא? מה לא עשיתי? לדון עם חברים, עם ידידות, להשוות חוויות, לתחקר מי
שהיה, לשגע קבוצות דיון פמיניסטית באוניברסיטה, להעלות את הנושא בתמים,
כאילו. קראתי כל ספר אפשרי בתחום, המעט שיש, בשלוש שפות שונות. לחפש אתרים, כרטיסי ביקור, טלפונים, לוחות מודעות, ועוד אינטרנט. הספקתי להיגעל מקריאת חוויות של לקוחות בפורומים ואז
להתחרט על הכניסה החפוזה. לקוחות עלק, גורילות אגואיסטים שעסוקים בהשוואת זיונים ושואלים לאן נעלמה אנסטסיה מפלורנטין. גורילות זה גם מחמאה בשבילם, עושה עוול לגורילות. ומצד שני להתפעל מהפרופילים של הבנות באתרים, לבדוק את התמונות עם הפנים המטושטשות, את תאריך הלידה ולחלום. הרבה לחלום. לגלח-לטפח-לעצב, לא בצורת לב אבל כן במקומות שונים, מוצא את עצמי חולם על גוף חלק פתאום. לחכות שיגדל
ואז עוד פעם, טקסי, להשתפר כל פעם, להיפצע יותר מפעם אחת. לקרוא על מחלות מין, לשקול כל
פרט-OCD סטייל, לחשוש.
אבל אולי הכי הרבה להתעייף, הרבה להתעייף. ובסוף: ללכת או לא ללכת? שאלה.
וקופת חיסכון זוכרים, מה איתה?
2000 ₪ זה לא הרבה אבל בינתיים הם הספיקו להתבזבז. התנדפו על
דברים אחרים, כבר לא זוכר איזה. כנראה חשובים פחות, בטח קלים יותר. ואני אפילו לא יודע אם אני מצטער
על זה.
שפת הפסיכולוג
ותזכרו בנות,
יפה שעה אחת קודם
דיבורים דיבורים אבל איך לא?
מקווה למצוא אותך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: