קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
נדמה לנו
שאנחנו מנותקים לחלוטין מאלוהים, היקום, מהמוות (מה שמעבר), אבל זו היא טעות מרה.
כל יום אנחנו לוחצים refresh על החיבור שלנו עם העולם שמעבר. כל יום
אנחנו הולכים לישון. אנחנו חולמים וחווים את הריק, את השחור הגדול. אז שאף אחד לא
יגיד שמדובר פה על מעבר לא טבעי בסוף ימיינו.
אם אלוהים גרם לי לקפוא שלוש שנים, תחילה במנזר בחו"ל ואז באקדמיה ולהישרף עוד שנתיים בסצנת דייטים חסרת רחמים שיש פה בארץ רק כדי שאני אוכל להעריך יותר אותך שקיבלתי לאחרונה
הכרתי אותה במסיבה שחבר הזמין דרך חבר. היא הייתה גבוהה,
בטוחה בעצמה, לבושה בחולצה ומכנס חלק סטייל גאפ/ אמריקן אפררל. אחד האנשים האלו שנראים
לך כאילו התלהבות של ילדים לא חלפה להם מסיבה מוזרה כלשהי. היא דיברה מהר
ובהתלהבות בזמן שהברביקיו החשמלי במסיבת הדירה התבשל לו והייתה מוקפת בשלוש, ארבע
אנשים בו זמנית. בחור תימני התחיל איתה, הרבה רוח אבל דווקא
עם ראש על הכתפיים, מזל עקרב ומלאכת כיבוש הנשים כבר ניכרת בו, מבוגר ממני בשנתיים
– שלוש, לא זוכר את השם.
נכנסתי לשיחה עם משהו על הודו או על טיבט, בטח משהו
פילוסופי, זה הרשים אותה כי היא לא עברה למשהו אחר והמשכנו לדברים כללים יותר על
עתיד, גורל או קארמה, לא זוכר. זה תמיד מאבד מחשיבותו יום- יומיים לאחר מעשה.
בסוף המסיבה היא אמרה לי שנשמור על קשר ושאני ארים טלפון. אותם הדברים שהיא אמרה לבחור השני. לא לקחתי את הדברים שלה ברצינות ומהסיבה הזאת בדיוק לא היה אכפת לי
לנסות.
כמה ימים או שבועות מאוחר יותר הרמתי טלפון, גיליתי שיש לה
בלוג והתחלנו לנסות לקבוע פגישה. כמה שבועות או חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי
בבת ים בצהריי היום, לפני עבודה ולימודים, זמן לא נוח לכל הדעות. אבל היא ביקשה
ומי אני שאני יאמר לא. לקחה אותי לטראק בגבעת החולות של בת ים (כן, יש דבר כזה),
אחרי שאילצה אותי לאסוף בקבוקים זרוקים למחזור, להביא לפ'גו 106 בקושי נוסעת שלה. עלינו על החולות ומצאנו לנו איזה ראש גבעה שם טיהרנו את האזור מניירות
וחצאי בקבוקי בירה, להציל את כדוה"א - לא פחות ולא יותר. נשכבנו על יריעת בד
שהיא הוציאה מהתיק שלה ודיברנו על הכל ועל כלום, מזפזפים בין נושא לנוצשא. הוצאתי
קלפים שהיה לי בתיק וסתם שלפנו לראות מה יעלה בגורל. היה חם אז היא הוריד חולצה נשארת עם
חזייה מידה סי לפחות, אקסביציוניזם משובח וכיף אמיתי. גם כשערבים עברו
מאחורינו בטנדר שלהם רק צחקנו ממשהו. אמרה לי שזה 'כל כך קל לה עכשיו לשכב איתי',
סתם ככה בכיף שלה (אמצע צהריים , אמצע איזה גבעה בבת ים, אין עץ או שיח ברדיוס של
500 מטר!), אני שאלתי: כן? והיא חייכה, אמרה שהיא רוצה לסטות מהרגליה ולחכות לשם
שינוי. כל כך קל לה עד שנהייה לה לא מעניין כנראה. טוב.
מסתכל עלייה, מתמתח משמש ספטמבר כבר בתחתונים, קודם הבגדים שלה ירדו ואז שלי. שלא תגיד שאני לא זורם, מעביר את הרגליים
שלי על שלה, משתזפים.
עברו שבוע שבועיים, היא לא יכלה להיפגש, כל פעם משהו אחר.
כבר למדתי שלא ללחוץ, מחכה בסבלנות שלא באמת קיימת אצלי. מגיע איזה ערב לא קשור, שיחת
טלפון, השם שלה על הצג, עונה והיא רוצה להיפגש הערב. 'יכול? לא יכול? מה יש מחר? לדחות
דברים?' הכל מתערבב... כן בכיף, מתי רואים אותך?
נכנס לפג'ו שבינתיים קנתה מוניטין בקרב החברים. 'לאן נוסעים?
בא לֶךַ לשבת איפשהו? בא לַךְ ים (ב-10 בלילה)!? מתחיל להיות קר בלילות...'
נוסעים לחוף פלמחים
מתברר שהבחורה מכירה את כל צוותי השמירה/ הצלה/ דייג על
החוף. מבקרת כאן הרבה. אומרת לי מה לעשות. אני הולך אחריה, מקשיב, מנסה ללמוד
משהו. אני מצטווה לסחוב רפסודות קרשים, נאמר לי שאנחנו צריכים להדליק מדורה
כי קר. כל אחד מאיתנו מתלבש על רפסודה בגודל 1.5 על 1.5 מ' ומתחילים לסחוב בכיוון המערות. מתברר שהגובה שלה לא
סתם ושהיא לא פחות חזקה ממני, בטח לא פחות הרפתקנית.
סוחבים. הידיים כואבות וסוחבים עוד. הנוף יפה, חול עם
מעט אשפה אבל כל זה נשכח ברגע שמסתכלים על שמיים זרועי כוכבים מעל שמאירים באור חלש
את הספינות הרחוקות על קו האופק בלילה. החוף בפלמחים סלעי ואני נתקל מדי פעם בבליטות קשות על הקרקע
שמשאירות סימנים אדומים תכף כחולים על הרגליים, נעלי הספורט קשורות לתיק. כאמור:
טיול לא מתוכנן.
אנחנו מגיעים למערות אותן היא הזכירה, מתיישבים ליד אחת ומנסים להדליק אש, הציוד שבקרבנו הוא מועט לכל היותר, קצת מקלות-זרדים יבשים
שליקטנו, מצית-גפרורים, איזה שמן-חומר דליק וכל מיני עיתונים-פתקים שנועדו
להדליק את הזרדים ומשם האש לענפים ולרפסודה. עוד לפני זה היא מבקשת ממני לפרק את
הדפנות. אני קופץ עליהם עם הנעליים, לא ברור מה יותר נפגע הנעליים או העץ.
אנחנו מפסיקים ומנסים להדליק את החלקים הקלים יותר אבל הזרדים רטובים מהלחות של
הים ושום דבר לא פועל כמו שצריך. אחרי ניסיון אחד-שניים-חמש-שש אנחנו מתייאשים
ומוציאים מתיק את כל מה שמחמם.
ובכל מקרה זה פחות מחמם מפעם קודמת
עדיין אני מחייך, הרפתקאות כשלא הולך חלק.
יושבים, קר, הנושאים החשובים לא עלו. היא מתחילה להרצות לי על הרצון של היקום ועל זה שאני צריך להפוך לבנאדם טוב יותר, על זה שלאלוהים יש תוכנית ושאני רק בורג קטן במערכת של
דברים שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין. בהתחלה אני לא מסתבך בלענות לה. היא
מספרת לי שהיא לומדת קבלה ושהיא יודעת שיש אלוהים כי ניסים קראו לה. אני הולך וחזור ושב כדי להתחמם בזמן הזה. אני מקשיב ומקשיב וכאילו משהו מתהפך אצלי,
פקק קופץ, קצר-מתח חשמלי. מוצא את עצמי עונה לה, לא, יוצא עלייה. אני אומר לה את כל מה שאני חושב על
הקבלה שלה ועל האלוהים שלה ועל היהדות שלה. היא הרוסייה הבוגדת שפנתה לכל מה
שהמשפחות שלנו מתנגדות אליו, שכל מה שהשורשים שלנו אומרים לנו לא לעשות. היא אומרת
שהיא יודעת מה זה אלוהים. אני מפרק את המילה הזאת לחתיכות. אלוהים? איפה הוא היה
כש..... אלוהים? אם יש אותו אז למה לעזאזל..... אלוהים...
פאק אלוהים, ניטשה אמר שאלוהים מת. בשבילי ניטשה זה אלוהים.
בשלב מסוים זה מתחיל להיות לי מצחיק. אני מתגלגל על החול הקר, קופץ, צועק, משתגע
כמו בריטריט של אושו, גירוש שדים-תקשור וכל החרא הזה. אני ממשיך לדבר וכבר
לא אכפת לי על מה, אני נהנה מהקול שלי ומהעוצמה. מהאמת המוגבלת הנגלית לעייניה, לא שונה
בהרבה מהאמת המוגבלת שנגלתה לעיני על ידה לפני כמה רגעים. כבר לא אכפת לי, מה
תחשוב, מה תאהב, מה לא תאהב, קר, חם, פלמחים, תל אביב, בניתי עליה, לא בניתי עליה.
יש רק אמת, יש רק אני. לעלות הכי גבוה כדי לרדת הכי נמוך.
שנינו דיברנו, עכשיו שתיקה ארוכה
"ממילים תיבנה, וממילים תיפול"
נתנה לי טרמפ הביתה, דיברנו על עבודה או תוכניות לעתיד או
משהו, נשיקה על הלחי-שלום שלום
מספר לכולם שנסעתי למנזר והיומן מסע עדיין לא שלם בגרסאתו האלקטרונית.
אבל לפני זה.
מעניין אותי לאחרונה, איפה עובר הגבול בין רוחני לדתי?
כולם מכירים את עניין ההגדרה הרשמית: דתי זה דת ממוסדת, שייך לחברה, טקסים מצוות ודוגמה. רוחני זה הדרך האישית שלך להתחבר למשהו גבוה יותר, זה הרבה פעמים נוגד את מה שמקובל בחברה והרבה פחות מסודר, ממוסד, לקום בבוקר כל יום ב-6 ולשאת תפילה, לשים תפילין סוג של דבר.
זה מבחינה איכותית. אבל,
מבחינה כמותית
איפה עובר הגבול בין השניים?
לי לפחות נראה, שדת" זה בד"כ הרבה יותר אינטנסיבי מרוחניות. אם מישהו הוא מאוד רוחני, כל שעה ביממה הוא רוחני, כל החיים שלו הוא רוחני אז איפשהו הוא חוצה את הגבול והופך לדתי. לא משנה אם זה {יהדות}, {הינדואיזם} או {תקשור - קריאת כף יד - קלפי טארוט}. זה ברמה הכמותית.
כמה שאלות פתוחות למחשבה ולתגובות כאן למטה:
האם שיגעון יכול להיות
מבחירה והאם זה עדיין שיגעון אז?
אם השפה עושה עוול למציאות, ואנשי הרוח הגדולים בהיסטוריה חוזרים על עניין ה'אמת העליונה נמצאת בשתיקה'
מה שקורה ברמה הפילוסופית זה ש:
"אם אתה מדבר = אז אתה משקר"
אני יכול לאמץ דעות, ערכים, אידיאולוגיה עכשיו אבל רוב הסיכויים שאני אזנח אותם אח"כ, אז למה להתאמץ?
נשמע סתמי, או דכאוני, אבל לא. ברמה הכי מציאותית תחשבו על דברים שאהבתם פעם, דברים שהאמנתם בהם פעם, דברים שהיו העולם שלכם פעם. איפה העולמות האלו עכשיו?
וחזרה לרוחניות ודתיות, תרשו לי להוסיף עוד פקטור למשווה: "אתאיזם"
well...
[כשיש הכל אין כלום, וכשיש
כלום יש הכל
זה מוכיח שאתאיסטים ואנשים שמאמינים באלוהים זה אותו דבר בעצם]
אמא זה אהבה;
אנחנו רוצים אהבה בחיים - אמא תכופף את האמת כשצריך: אנחנו רוצים שקר/ אשליה
בחיים.
בן אדם לא יכול לחיות בלי סמים. לא משנה איזה.
אוכל, משחקי מחשב, רומנים של נשים, אלכוהול, מריחואנה, עבודה, קשרים הרסניים, צומי,
שוקולד, הימורים, פורנו, פייסבוק, טלויזיה, כושר...
בכל מקרה יש צורך להתמכר למשהו. זה
ההרגלים הקטנים שעושים אותנו מה שאנחנו. לטוב להרע.
אנחנו רוצים שמחה בחיים;
אנחנו שמחים כשאנחנו שיכורים או מסטולים - מחפשים שמחה בחיים אבל כל
הזמן בורחים מהחיים שלנו, עוצמים עיניים למציאות.
למה אנחנו פה, מכתב פתוח, סימן שאלה.
חיים רגילים ממושכים הופכים הזויים לאורך זמן, חיים הזויים
ממושכים הופכים רגילים לאורך זמן.
אלוהים נמצא בדברים הקטנים. לפני חודש בערך נסעתי עם האופניים בלילה בעיר. עם dead by sunrise באוזניות (הלהקה החדשה של צ'סטר בנינגטון). באמת מוזיקה עשר אבל מה? החוט של האוזניות לא ארוך מספיק ואם אני מזיז את הראש יותר מדי ימינה או שמאלה האוזניות נופלות. פתאום קלטתי אחרי מעבר חצייה אחד שה-10 סנטימטר של מי שיצר את האוזניות זה ההבדל בין חיים ומוות ברגעים כאלו. ויתרתי על להסתכל שמאלה 10 שניות לפני.
עכשיו שאני חושב על זה השם של הלהקה נורא סימבולי לנושא של הקטע.
בבודהיזם ה'אני' או האגו הוא קונסטרקט/ המצאה/ אין בו ממש. וכל פעם ששואלים אותי אם אני בודהיסט ואני עייף מלהגיד 'כן' אני אומר: "זה אני נגד בודהיזם וזה קרב אחד שאני רוצה להפסיד בו"
ואל תשכחו אנשים טובים, איפה שלא תהיו ש: את האמת רואים רק כשעוצמים עיניים.
כשנולדתי אלוהים קשר אותי בקשר גורדי בין שתי קצוות בלתי אפשריים.
מצד אחד הוא נתן לי את הרצון לשנות את העולם, להשפיע, לנתח ולבקר . מצד
שני נתן לי את היכולת לחזות ביופי של הבריאה, בקשר בין הדברים, בחוסר
הצורך או אולי בבזבוז שבניסיון לשנות. משום שהדברים נשארים כפי שהם ממילא.
למה הוא עשה את זה?
חוץ מזה הוא הקנה לי מס' תכונות לא שימושיות בעליל: פרפקציוניזם, נבדלות,
קמצנות, תאוותנות, התבודדות, חוסר סבלנות וביטחון עצמי, פחדנות ומודעות
עצמית גבוה מדי.
ולמה?
למה לא? מישהו הטיל קובייה בעלת אלפי צדדים, מיליוני צדדים. ומשהו יצא.
תוצאה חסרת משמעות של מזל שנראה בעינינו (בני האדם) כגורל ותו לא.
ואולי זה לא כל כך רע אם אתה לא מצפה לגדולות. כמה נדיר הוא האדם בעל לב
או ידי זהב, בעל יכולת מתמטית או אתלטית יוצאת מגדר הרגיל, כמה נדיר הוא
רב אמן בתחומו, המהטמה גנדי, בודהה, ישו? בהחלט נדיר.
אנו בני אדם פשוטים לא יכולים שלא לחלום על כל אותם דברים, גורלות, מזלות
וכוכבים. אך סביר יותר שנמצא את הקסום, הנשגב, המיסטי בדברים הקטנים.
ברגעים המפתיעים שבשגרה, בהתאהבות הלא צפויה, בקבוצה אותה אנו אוהבים או באותו הדבר אותו אין אנו מבינים, אך משתוקקים להבין.
הכי מפתיע זה לגלות משהו שלא ידעת על עצמך. בטח במישור הרגשי.
אפשר לראות בכתיבה שלי את ההתרחקות שלי מעצמי, את חוסר הקיום שלי בגוף, את
ההשלכה של כל דבר עצמי על עולמות אוניברסלים, אבסטרקטים של ראיונות.
לא הדבר הכי בריא (צריך להתמיד עם המדיטציה).
אני שומע מוסיקה בעת כתיבת מילים אלו, מוסיקה מעוררת השראה. הרעיון הוא
לכתוב מהלב, מרגע. רק את מה שמרגיש נכון ואמיתי עכשיו. (בלי מוסיקה קל לא
להרגיש).
וכך אלוהים, או אם הייתי אינדיאני, הרוח הגדולה יצר יצור לא מושלם שנראה
שתפקידו העיקרי לאורך חייו הוא לתהות בנושא עצמו ולשאול למשמעות ותכלית
הבריאה המוזרה הזאת מלכתחילה. יצור במשבר תמידי, במצב גבול אינסופי, רגל
אחד ים השנייה יבשה. ראשו כלפי חוץ נשמתו כלפי פנים. לכאורה מטריאלי אך
למעשה חסר מהות. מתכלה, סופי ואבוד בתוך מערכת בלתי מובנת של חפצים,
דוממים וזזים, נושמים ושעוברים פוטוסינטזה באותו עולם שנידון להשמדה בדיוק
כמוהו אם בעוד 100 או 1,000,000,000 שנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
