|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
פוליטיקה - מבוא לעצמי
בדרך כלל אני לא כותבת על פוליטיקה, לא ממש מתעסקת בפוליטיקה, זה לא ממש מעניין אותי באופן אישי. פוליטיקה זה סוג של "עסק מלוכלך" תמיד היה ככה מבחינתי.
לאחר דיון שהיה לי אצל טליק החלטתי לכתוב כמה מילים בנושא. ובהתחלה בעצם להציג את עצמי, או יותר נכון מאיפה מגיעות הדיעות הפוליטיות שלי.
נולדתי במושב שיתופי ששייך לתק"ם, לא אתם לא מדמיינים אכן מדובר בתנועה הקיבוצית המאוחדת.
אני בטוחה שרובכם יודעים שרוב הקיבוצניקים מצביעים לשמאל, לעבודה.
אני עד היום זוכרת את הסלוגנים של העבודה שהיו בשנות ה-80 וה-90 כמו "התק"ם בבוקר והולך לעבודה".
ההורים שלי, חברים שלהם ובעצם רוב מי שהכרתי הצביע לעבודה.
מיעוט היו אלה שהצביעו לליכוד.
בתקופת בחירות זה היה מינימום מלחמת גוג ומגוג, מלחמת האור בחושך, דוד וגוליית (וזה לא משנה איזו מפלגה היא מה).
למעשה באותה תקופה, הליכוד והעבודה לא היו כל כך שונים אחד מהשני, שתיהן סוג של מפלגות מרכז, כשהליכוד נוטה טיפה ימינה והעבודה טיפה שמאלה.
ואה, כן היה הבדל בסוגי האוכלוסיות שהצביעו לכאן ולכאן.
דודו טופז קרא להם אז צ'חצ'חים (ואני מניחה שלצד השני אפשר לקרוא היום פרידמנים).
התקופה שבה נכנסה המודעות הפוליטית לחיים שלי, הייתה כשהייתי בערך בת 13-14 אז התחילו דיבורים על שלום. ונחתם הסכם השלום עם ירדן, והסכם השלום (אם אפשר לקרוא לו ככה) עם הרשות הפלסטינאית.
זה היה סוג של אופוריה, אולי בכל זאת הילדים שלנו לא יצטרכו להתגייס לצבא, לא ידעו מה זה להחזיק ולהשתמש בנשק, לא ירגישו חרדה מטילים שיעופו אלינו משם ומשם, אולי יפסיקו סוף סוף לפוצץ אוטובוסים בתל אביב וירושלים.
למדתי בביה"ס קיבוצי, היינו שייכים לתנועה הקיבוצית ותמכנו בשלום בכל ליבנו. הלכנו לעצרות, צעדות ומה לא.
מר"צ היו שיא האידיאולוגיה של השמאל והמניות שלהם עלו פלאים באותה תקופה.
הכל היה טוב ויפה עד רצח רבין ב-1995 (ואני לא הולכת לדון ברצח רבין)
היום קשה להאמין שהייתה תקופה שבאמת הלכנו לקראת השקט המיוחל, היום זה נראה לי כל כך רחוק, כאילו כל זה קרה לפני שנות אור.
אני לא אשכח את היום שזה קרה
אבא שלי שהיה אז בטיול בירדן (עשו טיול מהצבא ליוצאי סיירות לשעבר לירדן של היום) סיפר לי שהירדנים בכו על רבין, עוד לפני שהישראלים עיכלו מה קרה להם בכלל.
וכולם חזרו למדינה מוכה בתדהמה
אף אחד לא חשב שזה ייקרה לנו מכל העמים.
שנה אחר כך שהתחילו שיעורי אזרחות הם הפכו להיות דיון בלתי פוסק בין השמאל לימין.
נתניהו היה אז ראש ממשלה, והחבר'ה שבחרו להפוך את השיעורים לדיונים פוליטיים מצאו כל סיבה אפשרית לרדת על צורת ההתנהלות שלו (וזה לא שלא היה על מה).
עד היום אני יכולה להגיד בפה מלא שאת נתניהו לא הייתי רוצה לראות בתור רוה"מ של מדינת ישראל (הוא יכול להיות מוכשר בהרבה דברים אחרים אבל לא בזה). 3 השנים האלה בהחלט הספיקו.
הפעם הראשונה שהצבעתי בבחירות הייתה לפני שהייתי בת 18, לפי התאריך הלועזי כמובן, התאריך העברי הגיע לפני, והיות ואנחנו מדינה יהודית, קיבלתי את הזכות לבחור. הצבעתי מר"צ. למעשה הצבעתי מר"צ בכל אחת ממערכת הבחירות שהיו בשנים האחרונות.
מר"צ שאני הכרתי, היו בה אנשים חזקים, כמו שולמית אלוני ויוסי שריד. שכל תפקיד שנתנו להם, אם זה חינוך, או אם זה איכות סביבה, הם עשו על הצד הטוב ביותר. הם היו סוג של קול שפוי והגיוני בטווח כל הפוליטיקאים שכל אחד ניסה למשוך לכיוון שלו. אבל יותר מזה, לא משנה איזה תפקיד נתנו להם, הם שינו לטובה.
כל זה היה שגדלתי בבועה
מושב שיתופי קטן אי שם במרכז הארץ
בית ספר קיבוצי שרוב התלמידים שם הגיעו מקיבוצים או מושבים שיתופיים
ורובם החזיקו באותה דיעה פוליטית
ואחר כך, אחר כך הגיע הצבא...
אבל את זה נשאיר ליום אחר...
| |
|   כינוי:
בת: 44 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
