RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
חיי הנישואין
קרה לאחרונה שיצא לי קצת לתהות בנושא הזה עם כמה אנשים.
בשנתיים שלושה האחרונות המון חברים שלי התחתנו והביאו ילדים.
ויש תופעה, מאוד נפוצה בקרב רובם הגדול, שמאז שהילד נולד (וכבר לפחות שנה עברה) העולם של ההורים הוא סביב הילד (שזה לא רע, ואין לי בעיה עם זה) אבל ההורים בתור זוג התרחקו אחד מהשני. לא יוצאים, לא הולכים לחברים (גם לא עם הילד), לא מדברים אחד עם השניה כמו פעם, ואם מדברים זה על הילד, או על דברים שצריך לקנות לילד או לבית וכיוצ"ב. על סקס בכלל אין מה לדבר, פעם בשבוע זה נס, פעם בשבועיים זה הנורמלי (שוב אצל רובם לא כולם).
אמא שלי טוענת שככה זה אצל רוב הזוגות, וגם היה ככה בתקופתם.
אני גדלתי בבית שאני זוכרת טוב מאוד שההורים שלי ארחו חברים שלהם, או הלכו להתארח אצל חברים (גם היום יש את זה אבל הרבה פחות איטנסיבי היות ולהורים שלי יש הרבה פחות חברים משותפים ביניהם). הסקס לא מת, טוב אולי רק בשנים האחרונות כן, כי שניהם התרחקו אחד מהשניה בגלל כל מיני סיבות כאלה ואחרות (וגם אני לא גרה בבית שלהם אז אני לא יודעת), אבל אחרי 30 שנות נישואין עוד אפשר להבין את זה, אחרי פחות מ-5 קשה לי להבין את זה.
אבא שלי למשל הוא טיפוס מאוד חברתי, תמיד יש לו מלא חברים, הוא אוהב להיות בסביבה של אנשים, הוא אוהב לעבוד עם אנשים, הוא אוהב לעזור.
אמא שלי היא טיפוס שונה לגמרי, למעשה עם השנים היא נעשתה הרבה יותר דומה לאבא שלה (שהוא טיפוס חשדן משהו). היא לא אוהבת יחסים חבריים חד צדדים, שאבא שלי למשל מסוגל למשוך שנים. אחרי הכל צריכים שניים לטנגו לא?
איך בכלל הגעתי לדבר על זה עם אמא שלי.
בשבוע שעבר כשהייתי אצלם בבית, היא רצתה לראות תמונות של כמה חברים שלי (ותודה לפייסבוק), ותוך כדי נכנסתי גם לפרופיל של ה-X המיתולוגי הנשוי והראיתי לה תמונות של הבן שלו (נרשמה התלהבות).
האמת, יוצא לי המון לדבר עם המיתולוגי, בעיקר על ענייני עבודה, ויוצא לנו להיפגש לקפה פעם בשבוע-שבועיים ואנחנו מדברים על המון דברים.
בפעם הראשונה ששאלתי אותו איך הוא מתאר לי את אשתו, הוא אמר לי שהיא אמא נהדרת, מאז שנולד הבן שלהם כל החיים שלה פחות או יותר סביבו. בלימודים (היא עשתה תואר ראשון באופטמיטריה) היא לא משהו בכלל.
האמת, יצא לי פעם אחת לדבר איתה, והיא מאוד נחמדה (גם יש לה קול נעים כזה)
בתקופה של חנוכה למשל יצא לי להיפגש עם המון חברים שלי (רובם נשואים עם ילדים), החופש הוציא אנשים להיפגש, חוץ מזה שגם רציתי לראות את הילדים שלהם (ולא רק בתמונות שהם שולחים לי במייל). שיצא לי לספר לו על זה הוא שאל איך אני מספיקה (טוב אין לי ילדים אבל יש עבודה ושאר ירקות) ושאלתי אותו אם הוא ואשתו לא יוצאים לחברים. הוא אמר לי שלמעשה יש להם רק זוג אחד של חברים, החברים שלו גרים במרכז וזה יותר מדיי לנסוע אחרי יום עבודה חזרה או לחזור מאוחר הבייתה.
כאן בא עוד קטע תמוה, הם עברו צפונה בשנה שעברה, כי אשתו רצתה לגור קרוב להורים שלה (אמא שלה חולה וזה מובן לגמרי) אבל לא בתור עניין זמני, הם קנו בית שם (ובית לא קונים או מחליפים כל יום). היות והוא המפרנס העיקרי (היא לא עובדת במשרה מלאה), ואין הרבה עבודה במקצוע שלו בצפון (וגם ככה לא קל למצוא עבודה היום בכלל לא משנה באיזה מקצוע), הוא נוסע כל יום שעה וחצי לכל כיוון (אם אין פקקים) או שעתיים וחצי (ולפעמים יותר) אם יש פקקים.
תהיתי לעצמי אם אני הייתי נמצאת במקום הזה, אם הייתי עושה את זה לבן הזוג שלי, שאמור להיות בן אדם שאני אוהבת, שהייתי רוצה שהוא חוזר הבייתה הוא לא יחזור מותש מעייפות בגלל הנסיעה הארוכה (למרות שגם בת"א בשעות שכולם יוצאים/חוזרים מהעבודה לוקח בערך שעה להגיע). ותהיתי לעצמי מה היא חשבה כשהיא ביקשה ממנו להתנתק מהאיזור שהוא חי בו כל חייו, האיזור בו המשפחה שלו גרה, החברים שלו גרים, והעבודה שלו נמצאת, ולשים אותו במקום מרוחק כל כך (הרי אפשר היה למצוא מקום באמצע, לא?).
אחרי הכל הבן אדם יוצא ב5:30 או 6 בבוקר מהבית כדי להגיע לעבודה ב8, ואם הוא מסיים בשעה סבירה (5-6 בערב), הוא מגיע הבייתה בסביבות 8-9 בלילה, ויש עוד דברים לעשות בבית.
כשיש לו שבוע עמוס בעבודה הוא אומר לי שהוא לא רואה את הילד שלו.
כן הילד שלו, הוא הגאווה שלו.
זה קצת משעשע אותי, כן הבן אדם לא סבל ילדים.
אני זוכרת בתקופה שהיינו יחד, הוא היה רב עם אחי (שהיה אז בן 15) ואחותי הקטנה (שהייתה אז בת 9-10) לא הייתה קיימת בכלל בשבילו.
אם יש משהו שיכול לגרום לו לטוס הבייתה זה הילד שלו.
מה שמוכיח שאנשים משתנים.
מצד שני הוא אמר לי שהוא הפך להיות בן אדם ממורמר, מאוד ציני וסרקסטי.
והוא לא יכול לשים את האצבע על הדבר הספציפי שגרם לו להיות כזה.
למרות שלרוב הוא מאשים אנשים, בעיקר אנשים אממממ... לא חכמים במיוחד, מאותגרים שכלית וכד'.
הוא סיפר לי שאשתו חושדת שהוא בוגד בה (עם הבוסית שלי, שזו בכלל בדיחה טובה כי היא בכלל לא הטעם שלו).
ושאם הוא מגיע הבייתה מוקדם, אז אשתו יוצאת תמיד לסידורים או עבודה (היא עובדת במשמרות), והוא נשאר עם הילד.
האמת אני חושבת שמתאים לו להיות אבא, אני נקרעת מהסיפורים שהוא מספר לי על הבן שלו.
העניין הוא שהקטע הזה לא רק אצלו
הוא רק דוגמא, כי איתו יוצא לי לדבר הרבה יותר
אנחנו מדברים לפעמים כל יום (בעיקר על עבודה)
והוא תמיד זורק את המשפטים הקטנים האלה
שזה כמו להתלונן בלי להתלונן
חיי הזוגיות, כאילו נגמרו
ואני לא זוכרת את זה בסביבה שאני גדלתי.
לא אצל ההורים שלי, לא אצל ההורים של החברים, גם לא במשפחה היותר מורחבת.
כשהייתי בת 17 ויצאתי עם החבר הראשון הרציני שלי (שנתיים) אבא שלו אמר לי פעם סוג של משפט שזה משפט לחיים. הוא אמר "אחרי כמה שנים שהאהבה נגמרת החברות נשארת"
ואני שואלת את עצמי, עם כל הזוגות האלה, שהזוגיות שלהם נעלמה, ודיבורים ביניהם הפכו להיות דיבורים רק על דברים שצריך, איפה החברות שהייתה ביניהם לפני כן?
ומדובר פה על אנשים שנשואים פחות מ5 שנים (וחלקם הגדול מכיר בסביבות 5-6 שנים).
אני לא הייתי רוצה דבר כזה לעצמי
| |
|   כינוי:
בת: 44 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
