וזה הולך להיות פוסט ארוך יחסית...

הכל התחיל ביום חמישי, כבר הייתי גמורה מכאבי הראש הבלתי פוסקים שהיו לי כבר מיום שלישי, החלטתי ללכת לרופאה שלי. בצורה מדהימה נהגי האוטובוסים בב"ש החליטו לשבות דווקא ביום זה (ועד היום הם עדיין שובתים, מעצבן לאללה!!!). ואני שגיליתי את זה מאוחר הלכתי ברגל לקופ"ח הרופאה שלי בכלל לא הייתה שם, והרופאה שכן טיפלה בי נתנה לי אנטיביוטיקה ומשככי כאבים מאוד חזקים (אלגולזין). בהתחלה בכלל עוד חשבתי אם לקחת או לא, אבל כאבי הראש האלה גמרו אותי אז לקחתי כדור.

בערב של יום חמישי לא היו מים פה ל-8 שעות בערך, אני חושבת שרק בב"ש יכול להיות מצב כזה שלא יהיו מים לתושבים ב-2 השכונות הכי גדולות שבעיר, ולא אף אחד לא עשה שום דבר בעניין. בדיוק אותו הדבר עם השביתת אוטובוסים המעצבנת הזו.

ביום חמישי כשדיברתי עם אבא שלי הוא אמר לי לבוא אליהם לסופ"ש, האמת כאשר בדקתע איך אני עובדת בשבוע הבא, גיליתי שביום ראשון אני בכלל לא עובדת, מה שאומר סופ"ש ארוך אצל ההורים. רק היום חזרתי לפה.

גמילה מהמחשב? אני גם ככה לא יכולתי לשבת עליו, אחרי 5 דקות היה נעשה לי כאב ראש לא מהעולם הזה.

תיכננתי האמת לעשות הרבה דברים בחופש הזה, ביקשתי את החופש חודש מראש, בכלל שנה וחצי שלא הייתי בחופש, תמיד היה עוד משהו לעשות (לימודים/עבודה/לחפש עבודה) ובכלל היה לי חודש דיי קשה. ב-5 ימים האלה ישנתי בכמויות שלא יאמנו, ונחתי, ונחתי, והייתי בשמש, ואכלתי אוכל של אמא (והרבה מרק עוף).

בכלל ההורים שלי נתנו לי לישון בחדר של אחי, ככה שהייתה לי כל הפרטיות שבעולם.

בכלל ההורים שלי לא מכירים אותי בתור בן אדם חולה, כי אני לא חולה בדר"כ, יש פעמיים בשנה (פחות או יותר) וזהו. אבל הכאבי ראש האלה שהיו לי, הם מאוד הדאיגו את אמא שלי...

האמת שביום שבת ההורים שלי הזמינו את סבא וסבתא שלי לבית. לא ראיתי אותם לפחות חצי שנה. את אמא של אבא שלי יותר נכון.

זה מוזר, היא רזתה לאללה, ובכלל נראה לי שהאלצהיימר עושה לה משהו לא טוב מלבד זה שהיא לא זוכרת מה היא אמרה לפני כמה דקות, כנראה שהיא גם שוכחת לאכול. החבר שלה, כנראה לא ממש מעניין אותו העניין הזה, אבל עובדה היא שהיא נעשתה ממש רזה...

וביום שבת, כשאני עדיין חצי מתה, הלכתי לפגוש ידיד שלי, מישהו שהכרתי לא מזמן בעבודה...

ולא אל תעשו מזה מה שזה לא, תנו לי לספר קודם כל

ראשית כל, אני אתחיל בזה שאני חושבת שאני אחד מהאנשים הכי נוראים עלי אדמות. וזה למה? כי אני גיליתי על עצמי משהו שלא חשבתי שיהיה לי. אני יכולה להגיד שאני לא אהיה מסוגלת להיות עם מישהו מוגבל. תבינו הידיד הזה שלי, שאת שמו אני לא אכתוב פה, הוא עיוור. אנחנו מדברים כבר יותר משבוע והשיחות שלנו זורמות לאללה, באמת שכייף לי לדבר איתו, הוא מצחיק ויש לו ראש. הוא סיפר לי על המגבלה שלו ישר, ואני אמרתי, נו טוב, זה לא אומר שצריך בכלל לפסול את הבן אדם על דבר כזה.

בכל השיחות שלנו, קודם כל הוא המציא לי המון שמות חיבה, אני לא חושבת שהיה מישהו בחיים שלי שהמציא לי כל כך הרבה שמות חיבה (גם לא אף אחד מהבני זוג שהיו לי בעבר). אבל יותר מזה, בובונת, ילדונת, בובה, קטנה... אחרי כמה זמן התחלתי להגיד לו שזה מפריע לי, אני יכולה להסתדרם עם הטיות שונות של השם שלי, אבל זה כבר יותר מדיי, ועדיין, הוא ממשיך לקרוא לי ככה.

בפגישה שלנו, אני לא חושבת שהצלחנו לנהל שיחה נורמלית. כל 3 דקות בערך הוא טרח לומר לי כמה הוא אוהב את השם שלי, כמה אני אנטיליגנטית (וזה מאבד מהטעם שלו שאומרים את זה כל כך הרבה), כמה כייף לו לדבר איתי. זה בכלל שיגע אותי, כי לא הצלחנו לדבר כמו אנשים נורמליים. בטלפון זה אחרת, כי הוא נשמע כמו בן אדם רגיל לגמרי.

גם להסתובב איתו זה קצת בעיה, כי זה לא נוח לי במיוחד שמישהו אוחז לי ביד, וגם הוא באמת לא רואה מה קורה סביבו, וזה מוזר כי זו מין אחריות כזו למי שנמצא לידי. אז מה אם אני לא מכירה אותו שנים.

ובנוסף הוא בן אדם מאוד של חיבוקים וכד', ולי זה משמ לא היה נוח להתחבק איתו כאילו אנחנו מכירים שנים.

אני לא יודעת מה הוא חושב עלי, או יותר נכון מה הוא מרגיש בעניין, אנחנו לא נפגשנו למטרת דייט בכלל, אלא בגלל שבאמת אנחנו מדברים המון. אבל כל הדיבורים שלו בטלפון נוטים לכיוון הזה. כיוון, שלצורך העניין אני לא מוכנה להיות עם אף אחד בקשר כרגע, וזה לא משנה מי הבן אדם. זה מתחיל מדברים קטנים כמו שהוא אומר לי "בואי אלי..." (ואז אני אומרת שלא) או "מתי ניפגש שוב?" (ואני כזה, לא יודעת) או שהוא אמר לי גם פעם אחת "אם היית רומנטית היית באה אלי עכשיו..." והוא יודע שאני לא כזו כרגע, לא אליו ולא לאף אחד....

דיברתי על זה עם חבר טוב שלי, החלטתי שזה היה הזוי לגמרי, זה היה מוזר. אני יודעת וגם הוא הרגיש שהרגשתי לא בנוח במיוחד...

מה לעשות, יש דברים שאני לא יכולה להסתיר.

האמת שתיכננתי לעשות עוד הרבה דברים, אבל בסופו של דבר יצא שביטלתי את רוב הדברים ורוב הזמן נחתי...

באחד הימים גם פגשתי את נטע ואת הילדונת החמודה שלה תותל'ה.

האמת שזו הייתה פגישה דיי קצרה אבל היה לי ממש כייף ((:

סתם יצא שדיברנו הרבה גם פה, גם בICQ, אז החלטנו להיפגש

והאמת שאין הרבה אנשים מפה שפגשתי...

ברשימת האנשים שכן יצא לי לפגוש יש גם את בעל ואישה חרדים וכמובן את עמית המכשף

האמת שאני חייבת לבקר את בעל ואישה חרדים, כבר המון זמן שלא יצא לי להיות אצלם

באותו יום גם תיכננתי לקנות מעיל לעצמי, וקניתי בקסטרו, ועל הדרך קניתי גם זוג מכנסיים ((:

המעיל פשוט מדהים! (בורדו) וגזרה ממש יפה... (ואני לא מתלהבת מבגדים בדר"כ).

בנוסף מכיוון שלאמא שלי הייתה יום הולדת החלטתי לפנק אותה בדיסקים (כי היא מתלוננת שאין לה מספיק מוזיקה לשמוע כשהיא הולכת). אז קניתי לה את הדיסק של עוזי חיטמן - עוזי שר חיטמן, ודיסק אוסף כפול של יהודה פוליקר (המיטב קוראים לו). כי אמא שלי משוגעת על יהודה פוליקר (וכל אחד והשגעונות שלו).

יצא לי באותו היום להוציא משהו כמו 1000 ש"ח, ככה בלי להניד עפעף.

אה... כן גם קניתי דיסק לעצמי, החדש של אבי גרייניק - יש מי שאוהב, חביב למדיי, עדיין לא שמעתי אותו עד הסוף.

בכלל נסעתי עם הרגשה שאני אבריא ממש מהר, מה שלא ממש קרה, אני עדיין הרוגה מעייפות, האנטיביוטיקה גומרת אותי. ולא לא ספקתי בכלל ללמוד.

מה שכן החתולה שלי זכתה לקבל ממני הרבה צומי ((:

ואפילו לא היה לי ריב אחד עם אבא שלי, הוא אפילו ציין את  זה. וגם אמר שהוא מקווה שלא יעבור כל כך הרבה זמן עד שאני אגיע שוב לביקור של קצת יותר מ-3 שעות...

וכן, ראיתי הרבה TV ואני עדיין לא מוצאת מה אנשים מוצאים בכלי המרובע הזה, ולהורים שלי יש כמעט את כל הערוצים בכבלים...

והיום חזרתי הבייתה, עדיין לא בריאה ב-100%

אבל מחר אני צריכה לחזור לעבודה

גם להירשם ללימודים של פיזיקה אני צריכה

בסוף החלטתי על טומשין (צריך לפעמים לעשות שינויים לא?).

ועדיין יש פה שביתה מעצבנת של האוטובוסים ואני שוברת את הראש איך אני אגיע מחר לעבודה...

מתנצלת מראש שאני לא אספיק לקרוא את הפוסטים של כולם (יש לי 50 עדכונים בתיבה שלי)...

שיהיה לילה טוב...

עד כאן להפעם