יום שלישי, אחרי העבודה לקחתי את מיטלטלי ואת עצמי כמובן ונסעתי לבית של אמא ואבא. ערב חנוכה, וההורים שלי כמדי שנה (לפחות זה ככה בשנים האחרונות) מארחים חברים טובים, למין ארוחת ערב קלילה הכוללת גם לביבות מצורות שונות וסופגניות...

האמת שבאתי בעיקר בגלל שאחי היה סוף סוף בבית, לא ראיתי אותו 3 חודשים. הוא ממש נהנה בצבא, למרות שזה איך לומר משפיע על צורת חשיבתו הכללית. אבל הוא אחי, והילדון הזה גדל והתרחב ממש בזמן הזה שהוא בצבא (לא שהוא לא היה רחב קודם).

סיפורי צבא אספתי לי לפחות לחודש. כבר הספיקה להיות לו חברה שהוא עזב ועכשיו כבר יש לו מישהי אחרת (והפעם הוא טוען שהוא מאוהב).

זה מוזר, אני לא מאמינה שכשהיינו קטנים היינו רבים כמו חתול ועכבר, היום אנחנו פשוט מסתדרים טוב.

בערב אבא שלי נידנד לאחי לבקר איזה מישהו שאנחנו מכירים שהוא חולה סרטן. זה לא חבר של אחי, סתם במקרה הם ההכירו (באיזה מפגש של המשפחה שלנו), מעולם לא היה ביניהם קשר חברי (למעשה אבא שלי הוא זה ששומר איתם על קשר). ואבא שלי שתדעו רץ אחרי כל מי שחולה וסובל, אז אבא שלי החליט בשביל אחי שהוא הולך לבקר את אותו אחד, ולאחי אין זמן, הוא רוצה להספיק לפגוש את כל החברים שלו, לצאת לבלות, להנות, לנקות את הראש מהלחץ שיש בצבא, ואבא שלי בשלו, לך תבקר אותו.

האמת שאפילו אותי זה עיצבן, כי הוא נידנד בצורה מעצבנת פשוט.

אחי אמר דבר אחד, הוא לא חבר טוב שלי, ומעולם לא התנהג ככה, אין לי בעיה לראות אותו, אבל יש לי סדר עדיפויות קצת אחר כרגע. אבא שלי נחרד לשמוע את זה, הוא מתנהג ככה תמיד כשזה נוגע לאנשים שחולים בסרטן.

אותי זה עיצבן, גם את אמא שלי זה עיצבן (היא כבר מכירה את הסחורה) וגם את אחי זה עצבן.

ערב חג, באו אלינו חברים, לא לפני שאבא שלי מספיק להלחיץ אותנו שנעשה משהו. ואחי ואני בחופש אצל ההורים, אנחנו לא ממש עושים משהו כשאנחנו שם. אבא שלי מלבב לביבות, אמא שלי הייתה אחראית על המרקים.

האורחים באו, אנשים מוכרים כייף לשבת איתם ולדבר על כל מה שעולה בראש.

שניים מהם רופא ואחות, הולכים לאמץ ילד בקרוב, לא הצליחו להביא ילדים לעולם בדרך הטיבעית והיום האישה מבוגרת מדיי בשביל זה.

וסתם הדלקת נרות, שירים של חנוכה, אוכל, שתייה, יין, מתוקים ונגמר הערב

אני מתה מעייפות הלכתי לישון ב12 בלילה, יום אח"כ קמתי ב12 בצהריים... (כבר המון זמן שלא ישנתי כל כך הרבה זמן רצוף).

יום אח"כ מההורים שלי ישר לעבודה

חזרתי ב12 וחצי בלילה, וישרא מקרטע

לא הספקתי לקרוא את כל העדכונים של כולם

ואני עכשיו כבר בדרך לעבודה עם חצי רגל בחוץ.

הוא, זה שרוצה להיות איתי

עיצבן אותי משהו

בפוסט הקודם הגבתי לחלק דרך הנייד שלי (קצת מעצבן כי זה לא חלק כמו האינטרנט הרגיל).

הוא טוען שאני צומתית (מודה באשמה) אבל יש דברים שבסדר מבחינתי ויש דברים שלא.

מה לא, למשל אם הוא מסוגל לא לדבר איתי יום שלם, תשמעו זה קצת מפריע לי.

אם הוא כל הזמן טוען שהוא עסוק, גם זה קצת מפריע לי (מה אני לא עסוקה?)

והכי הפריע לי שאחרי שאמרתי לו שאנחנו צריכים לתת לדברים לזרום, הוא עדיין לוחץ עלי להיפגש. ברמה כזו שהוא מזכיר את זה בכל שיחה.

לא יודעת למה הוא לא מפנים את מה שאני אומרת לו.

אבל אתמול עוד כעסתי עליו, והוא החליט שאני קרה אליו (נו ברור) אבל הוא ניסה להוציא ממני בכוח דברים חמודים ולא היה בא לי.

תסלחו לי, אבל אני חושבת שמי שרוצה להיות איתי צריך להשקיע ולא להגיד לי, הנה את רואה שהתקשרתי כדי לדבר איתך 5 דקות, זה לא שאני לא רוצה לדבר איתך בכלל... (אבל ביננו, מי שרוצה מוצא זמן לדברים האלה).

אז עם כל זה, גם אם היה לי טיפה רגש שהיה יכול להתפתח לאיזה משהו, כל זה ברח ונעלם מעל פני השטח.

רק מה, עוד לא יצא לי להגיד לו את זה, כי אפילו השיחה שהייתה לנו היום בבוקר הייתה של 5 דקות בערך.

ועל רגל אחת אני לא אומרת דברים כאלה.

עד כאן להפעם

חג אורים שמח לכולם!