כאילו זה היה אתמול

הייתי בת 14 וקצת, סתיו, אחרי הקיץ הזה שבו היה אסון ערד, וכולנו חיכינו להופעה האחרונה של משינה (שבסוף הייתה בפארק הירקון ולא בערד).

היינו קבוצת ילדים מאוחדת בשכבה שלי

12 ילדים מתבגרים, רצינו ללכת לעצרת הזו ורוב ההורים שלנו לא ממש הסכימו

בסוף רק אלה שההורים (וכל המשפחה) נסעו היו שם

ההורים שלי לא הסכימו

ועכשיו אחרי כבר שהכל נגמר
ועל דלת המדינה דופק לו האסון הבא
שורשי אלימות מושקים מתוך משפך דמים
מתי כבר נודה אנחנו אשמים

זה היה מוצ"ש, ה-4 בנובמבר 1995

נשארתי בבית, וראיתי בטלוויזיה את העצרת שהייתה בכיכר מלכי ישראל (מה שהיום כיכר רבין)

עצרת למען השלום, כן לשלום ולא לאלימות

אחר כך שידרו את הסרט אסקימו לימון

ערכים של אלימות זולה במרקעים
כשחזירי הריטינג משמינים
זה לא עושה אותנו חכמים

אז בגיל 14, שעוד לכולנו הייתה תקווה שהשלום באמת יגיע מתישהו

שסוף סוף יש לנו הנהגה שרוצה בשלום וחותרת לשלום

יצחק רבין ושמעון פרס שקיבלו אפילו פרס נובל לשלום (יחד עם יאסר ערפת)

היינו ילדים, ודרך התנועת נוער השתתפנו בלא מעט פעלויות שהיו קשורות לשלום עם שכנינו (הירדנים בעיקר)

וקיווינו, באמת קיווינו שזהו, לא תהיינה יותר מלחמות, לא נצטרך ללכת לצבא (ואם כן שלפחות זה לא יהיה חובה), שיהיה טוב, שנוכל להסתכל קדימה בתקווה

רצחו שלום בכיכר
ראיתי מול עיני איך הוא נגמר
והתברר שאיש דתי בלי אלוהים
ראה יותר מדי שלטים
ועוד חייך במעצר
מתי אתם תבינו כבר?

המילים מתוך השיר מרד הדמעות שכתב אביב גפן

 כל זה נפסק באבחה אחת של איש אחד שהחליט לקחת את התפקיד של אלוהים ורצח את מי שהיה אז ראש הממשלה - יצחק רבין

אני לא אשכח את המילים האלה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה בצער רב וביגון קודר על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין"

ואת השוק וההלם שאחר כך

אני לא אומרת שיצחק רבין היה טלית שכולה תכלת

לכל אדם יש יתרונות וחסרונות

אף אדם לא ראוי להירצח

לאף אחד מאתנו אין את הסמכות ליטול את חייו של אדם אחר

עד היום כשאני שומעת את השיר "לבכות לך" בביצוע של אביב גפן עולות לי דמעות לעיניים

וכשאני שומעת את המוזיקה הזו שהייתה בשבוע שאחרי זה עושה לי צמרמורת.

פניה של המדינה השתנו ללא היכר מאז

אני זוכרת שכמה חודשים אחר כך, כשהיו הבחירות לראשות הממשלה (אני לא אשכח זה היה ביום הולדת שלי) ונתניהו נבחר להיות ראש הממשלה, אני זוכרת, כל מי שהכרתי היה באבל כאילו סוף העולם עומד להגיע, האמת גם אני חשבתי ככה. זו הייתה ההרגשה בין כל מי שהיה שמאלני באותה תקופה.

תם עידן השלום

הגיעו ימי השקט

השקט שלפני הסערה

אני תוהה, מי זוכר שמחר יום הזיכרון ליצחק רבין

החיילים של היום בני ה-20 היו רק בני 5 כשהתרחש הרצח.

והנוער, חלקם עוד היו בחיתולים או בכלל לא היו בתיכנון

האם הם זוכרים משהו? האם הם יודעים מי היה רבין? מה הוא עשה? (לטוב ולרע)

האם הם מבינים למה יש יום זיכרון לאדם הזה?

מה הייתה תרומתו למדינת ישראל? לחיים שלנו היום?

בשבילם זה עוד יום זיכרון, עם שירים וטקסים שלא בהכרח אומרים להם הרבה.

הם לא יודעים איך מדינת ישראל הייתה לפני הרצח, הרצח ששינה את הכל

הם גדלו למציאות של אחרי הרצח

והמשפט הזה:

המשפט הזה שנאמר על ידי יצחק רבין בעצרת לפני 15 שנים וכל כך רלוונטי גם היום.

15 שנים עברו

לא להאמין

כמה השתנינו

כמה אנחנו רחוקים מהשלום שהיה נראה אז בהישג יד

מי זוכר שמחר יום הזיכרון ה-15 ליצחק רבין?