לא מזמן שאלו אותי תוך כמה זמן אני יודעת שעבודה שבחרתי לעבוד בה לא מתאימה לי.

בדרך כלל, במקומות נורמליים (בתחום שלי לפחות), לוקח חודש עד שלושה חודשים רק להיכנס לרוטין של עבודה זורמת.

לרוב אחרי שבועיים אני אדע אם הבחירה שלי הייתה נכונה או לא

מבחינתי הנאה בעבודה נמדדת על ידי מספר דברים:

כסף - הצורה הכי טובה בה מעסיק יכול להראות שהוא מעריך את העבודה שאתה עושה

ככל שהמשכורת תהיה יותר גבוהה כך העובד יהיה מוכן לתרום יותר למקום העבודה

העבודה עצמה - כשיש עבודה - יש סיפוק. אתה מגיע בבוקר לעבודה ומרים את הראש שכבר השעה 4-5 אחה"צ

כשיש עבודה אתה מרגיש פרודוקטיבי, שעשית משהו היום

תנאי עבודה - גם דבר חשוב מאוד. שיש תנאים טובים במקום העבודה נעים להגיע למקום העבודה. נעים לעבוד במקום מסודר, מחומם בחורף ומקורר בקיץ, משרדים נקיים שירותים נקיים, מטבחון מקום לאכול. דברים בסיסיים כאלה.

יחס - יחס מהמעסיק ו/או אם עובדים באתר לקוח יחס ממי שעובדים מולו באתר לקוח

הרגשת שייכות - להרגיש חלק מהמקום חלק מהארגון

במקום העבודה הנוכחי אני ידעתי מראש על שני דברים - משכורת נמוכה ושאין יותר מדיי עבודה.

האין יותר מדיי עבודה היה אמור לתת לי אופציה לשבת על הלימודים שלי.

בפועל - האופציה הזו לא קיימת, אין לי תנאים כדי ללמוד

למעשה החדר שאני יושבת בו הוא אחד הלא נוחים בעליל

נעזוב את זה שיש לי פה מחשב ישן שלא הייתי נותנת למזכירות פה לעבוד עליו, ושולחן רעוע וזה שהמזגנים לא תמיד עובדים (קטע חסכוני של המנהלת).

יש רעש - רעש כי בונים בחוץ, ולפעמים גם נוסף לזה רעש של תלמידים (שגם מנסים לשבור פה את הדלת).

החדר פה נראה כמו מחסן, בכל פעם שיוצא לי לדבר עם המנהלת פה על זה היא או מנפנפת אותי, או אומרת לי שאין טעם להכניס משהו לחדר בלי סורגים.

אז יש שולחן, יש מחשב ויש אינטרנט ואת רוב זמני אני מעבירה בגלישה באינטרנט כי אין יותר מדיי דברים אחרים לעשות

המשכורת לא משהו, זה ידעתי מראש

מה שלא ידעתי מראש זה שכשבית הספר לא עובד - בחופשים אני מקבלת רק 50%.

שזה בסדר שיש חופש של יומיים-שלושה עד שבוע, אבל מה עם פסח - 3 שבועות? ומה עם החופש הגדול - חודש שהביה"ס סגור? ממה בדיוק אני אמורה לחיות?

חוץ מזה שעם המשכורת הנ"ל אני לא יכולה לקחת יותר מקורס אחד בסימסטר בלימודים ואם זה יימשך ככה אני אסיים את התואר בגיל 40.

תנאי העבודה הפיזיים דיי בעייתיים. נכון שהמקום אמור להיות מנוקה על ידי מנקות. בפועל, זה לא ממש קורה.

ככה שהשירותים מזכירים שירותים ציבוריים (כאלה שאם הייתם צריכים ללכת הייתם חושבים פעמיים)

הכל מלוכלך פה, והמקום דיי חדש ככה שאת כל הלכלוך רואים.

בשורה התחתונה אני פה לבד, אאוטסיידרית, אחרי חודשיים לא כולם מכירים אותי. אף אחד לא ממש יודע מה אני עושה פה. אני מקבלת יחס שמרגיש כמו הקוטב הצפוני בסופת שלג בחורף מהמנהלת שעד היום אני תוהה אם אכפת לה או לא ממשהו שלא קשור לתלמידים (ז"א מהאנשים באופן אישי) אני לגמרי לבד, אין לי נפש חיה עם מי לדבר פה. ותאמינו לי לשבת פה 6 שעות לבד בלי לדבר עם אף אחד זה לא כייף.

גם אחרי חודשיים וחצי שאני פה אני מרגישה כמו אורחת

וזה לא בדיוק הרגשה שהייתי רוצה להרגיש במקום עבודה אחרי תקופה כזו.

משגע אותי שמנהלת לא אכפת ולכן גם לצוות (לא כולם, אבל חלק ניכר) לא אכפת מציוד המחשוב (רואים את זה).

משגע אותי לעבוד בחדר שנראה כמו מחסן, ושכל הציוד לא מסודר (כי אין ארון - כי המנהלת לא מספקת אחד כזה בתירוצים שונים ומשונים).

ובכללי לא נעים לי פה, לא נעים לי פה בכלל.

אבל היי, לפחות יש לי משכורת שנכנסת לבנק ואני קמה בבוקר בשביל משהו נכון?

אבל להגיד שאני מרוצה מזה? ממש לא...

אמא שלי הייתה זו שלחצה עלי לקחת מקום שקרוב לבית. היא אפילו דיברה עם מתקשרת על זה.

שזה לכשעצמו נחמד מאוד רק שאין פה תחבורה ציבורית מי יודע מה.

ככה שלהגיע לעבודה ולחזור, בעיקר לחזור, הפך להיות בעיה לא קלה.

זה עניין שעליתי עליו דיי מהר הבעייתיות הזו

אי אפשר לעבוד במקום שאין אליו תחבורה ציבורית אם אין לי רכב (ורשיון בכלל) ואין (וגם אם היה לי רישיון עם מה בדיוק הייתי נוסעת לפה?)

וכשאמא שלי התחילה לקטר לי על זה בשבוע האחרון הזכרתי לה שהלחץ לבחור בעבודה במקום קרוב היה ממנה.

נכון שההחלטה בסוף הייתה שלי, אבל הלחץ שלה והדיבורים שלה השפיעו (3 חודשי חפירות על כמה יהיה לי קל אם אני אמצא עבודה קל"ב).

היא שכחה להזכיר כמה המקום הזה נטול תחבורה ציבורית - זה לא תל אביב פה

ובכל פעם שאני אומרת לה שאחת הסיבות שבחרתי במקום הזה בגלל שהיא לחצה עלי היא בעמדת התגוננות

הרי אני בחיים לא הייתי חושבת לעבוד ביישוב קרוב אם היא לא הייתה מעלה את הרעיון הזה ועושה לי שטיפות מוח כל יום, שעם כל הכבוד לזה שיש לי החלטות בעצמי וראש בעצמי לחשוב, זה משפיע שכל הזמן אומרים לך כמה טוב זה יכול להיות לעבוד קל"ב.

ובכן יותר קל לי להגיע לת"א מאשר להגיע ליישוב הזה שנמצא קרוב כ"כ.

אני לא מאשימה אותה בתנאים שיש לי, אבל בהחלט על זה שהיא לחצה על בכל דרך אפשרית שאני אבחר במקום הזה ספציפית ולא במשהו אחר (שהיה בת"א).

אז אולי היום אני לא מבלה שעות בכבישים כדי להגיע ולחזור מהעבודה (ההורים מחזירים), אבל בחיי שבכל פעם שאני צריכה לחזור מפה אני צריכה לעשות סלאלומים באוויר בשביל זה, וההורים שלי הפכו לחברת הסעות עבורי. ואם הייתי לוקחת תחבורה ציבורית מפה כדי לחזור למושב גם היה לוקח לי שעות. כי לתחבורה הציבורית מפה לוקח 40 דקות להגיע לעיר הקרובה ומשם אני צריכה לקחת עוד אוטובוס, וגם זה לא מביא אותי למושב אלא עד הצומת.

שלא לדבר על זה שאם מפספסים פה אוטובוס צריך לחכות שעה (במקרה הטוב) עד שמגיע עוד אחד.

אם הייתי משתמשת בתחבורה הציבורית הייתי צריכה לקנות חופשי חודשי של שתי חברות שונות לגמרי. אבסורד!

מה שאומר אגב שההפרטה של התחבורה הציבורית הייתה אחד הדברים הכי מטומטמים.

חשבתי לעצמי שאם אני הייתי רוצה לנסוע בתחבורה ציבורית מהמושב לתל אביב הייתי צריכה לקנות חופשי חודשי של 4 חברות שונות - טורבוס, מטרופולין, אגד/רכבת ישראל ודן (ולא לא לכולם יש כרטיסים משולבים).

כשיש כל כך הרבה מינוסים למקום עבודה, קשה להיות מרוצים