האמת שכל הימים שלי לאחרונה נראים כמו סוף שבוע שלא נגמר
מצחיק, אבל זה נשמע כאילו שאני מתלוננת על זה
אחרי 6 חודשים מובטלות + 3 וחצי חודשים בעבודה שלא עשיתי בה כלום + חודש וחצי במקום האחרון.
אני חושבת שביליתי יותר מדיי באינטרנט
הזמנים האלה,
נותנים לי זמן לחשוב
ופחות לעשות דברים
אני האמת פחות מרוכזת
הראש שלי מתפזר על 20 אלף דברים שונים
לא בהכרח מה שאני צריכה ו/או רוצה להתרכז בו
חבר אמר לי שאני מוטרדת מזה שאני לא מוטרדת
אפשר לומר שזה נכון
הרי אני רואה מהצד את רף ההיסטריה/חרדה של ההורים שלי גואה
שוב היא בלי עבודה
מה היא תעשה
ושלל דברים שבטח עולים להם לראש
היו לי כמה ראיונות עבודה,
מאף אחד מהם לא יצא שום דבר קונקרטי
לפחות לא בינתיים
ועכשיו פסח בא, וחגים
לא אני לא לחוצה
אם כי מצב חשבון הבנק שלי בהחלט לא מניח את הדעת
השעון התהפך לי כמו שרק אני מצליחה להפוך את השעות שלי
ואני חושבת לנסות להחזיר את עצמי למצב נורמלי או חצי נורמלי
עם כל הכבוד אין לי מה לעשות ערה ב6 וחצי בבוקר
אין לי עבודה ללכת אליה, אז נקום ב9-10 בבוקר (אבל לא ב12 בצהריים כמו שהיה בימים האחרונים).
הלוואי והייתי יכולה להגיד לכם שיש לי איזו שגרת יום
אבל חוץ מלהיות באינטרנט ולשמוע מוזיקה
ואה, כן לדבר פעם בשבוע עם החברות השמה/כ"א שאני רשומה בהן
אני לא ממש מצליחה לעשות משהו שהוא יותר מדיי אפקטיבי
יש לי מלא ספרים בבית שמחכים שאני אפתח אותם
אני לא מצליחה להתרכז במה שאני קוראת
ואם כן אז אולי לחצי שעה שעה
אני צריכה להתרענן מקצועית
המפגש שלי עם מטריקס גרם לי להבין שיש לי חוסר רציני של ידע בתחום
ואני חייבת להשלים את זה אם אני רוצה למצוא עבודה
ואני חייבת לזכור את הדברים בעל פה
לא שלזכור את הדברים בעל פה הופך אותי או כל אחד לטוב בתחום
אבל לפי זה בוחנים את הידע
וכן גם בזה אין לי כוח להתרכז
ומשום מה בימים האחרונים יש לי כאב ראש בלתי מובן בעליל (שאני בטוחה שהוא בגלל זה שאני קמה ב12 בצהריים).
באחת השיחות שלי עם חבר, הוא אמר לי שאני מקטלגת אנשים
דיברנו בקטע של למה אין לי בנזוג ולמה אני לא ממש מחפשת
והוא אמר לי שדווקא יכול להיות לי טוב אם יהיה לי מישהו בעיקר כדי לשתף במה שעובר עלי
אבל הוא אמר לי שאני מקטלגת את האנשים
מי שיש לי איתו שיחה וכייף לי לדבר איתו ויש לנו נושאים משותפים, ישאר בגדר חבר ולא ייכנס למיטה שלי
(אה כן, מניסיון לרוב זה הורס את הקשר חברות שהיה לפני כן)
ומי שנכנס אצלי למיטה לא ייכנס אצלי לראש
ומה שאני מחפשת זה בעצם מישהו שיהיה חבר שלי, שיהיה לנו כייף, לדבר, לצאת, נושאים משותפים. מערכת יחסים שמובנית קודם כל על יחסי חברות ולא על סקס או כל דבר אחר. חברות היא משהו הרבה יותר חזק מהתאהבות, כי התאהבות זה דבר שנגמר.
האמת שהתפיסה, וכל האורח חיים שלי השתנה מאז שעזבתי את תל אביב.
תעצרו את העיר אני רוצה לרדת, אז עצרו את העיר וירדתי לחיים במושב
פה אף אחד לא רץ אחרי שום דבר
אפילו אפשר להגיד שהתרגלתי במובן מסויים לחיות ליד ההורים שלי
עם כל החסרונות והיתרונות שיש בזה
אני חושבת שנוח לי לחלק אנשים לקטגוריות, בראש שלי הכוונה
לא שאני אומרת לאף אחד לאן בדיוק הוא שייך
אבל החברים, הידידים, חברות, אנשים סתם
לכל אחד יש מקום איפשהו
הגדרה מסויימת מה הוא או היא בשבילי
אני לא מבינה מה הפריע לו העניין הזה
נראה לי דיי טיבעי לחשוב ככה, לא?
לא מפריע לי במיוחד שאין לי בנזוג
זה היה יכול להיות נחמד, אני מודה
אני לא נגד זוגיות
אני לא חושבת אבל שצריך לחפש אחרי זוגיות באובססיה, כמו שחלק מהאנשים עושים
כאילו שאם בן אדם נמצא לבד, משהו לא בסדר בו, סוף העולם הגיע, השמים יפלו.
זוגיות זה נחמד, במיוחד זוגיות שהיא טובה
ואנחנו כאנשים, ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו לא נתפשר על דברים שכן התפשרנו עליהם כשהיינו צעירים יותר
אז כן יש דברים שאני לא אתפשר עליהם
למשל, אני לא אצא עם מישהו דתי (ומעבר לזה), לא שיש לי בעיה עם דתיים, אני פשוט נמצאת בצד הקיצוני לזה. ואני לא מוכנה לעשות ויתורים בנושא הזה. אז אני לא אכנס למערכת יחסים כזו מלכתחילה.
סיכוי מאוד נמוך שאני אצא עם מישהו שמעשן (אני לא מדברת על סיגריה פה סיגריה שם, אלא על אלה שעישון אצלם זה אורח חיים), אני לא מעשנת, מתעבת את כל העניין הזה (ויסלחו לי חבריי המעשנים). בשבילי לנשק מישהו שמעשן זה כמו ללקק מאפרה (דוחה לחלוטין).
שזה אגב, לבד פוסל מבחינתי חלק ניכר מהאוכלוסייה (לא תאמינו כמה אנשים מעשנים בימינו).
אני חושבת שיותר מפריע לסביבה מאשר לי העניין הזה שאין לי בנזוג
באמת שלא חסר לי יותר מדיי
האנשים שיצא לי לצאת איתם בשנים האחרונות היו כל כך לא בשבילי
בעצם בכל פעם שיצא לי להיות עם מישהו, חודש, חודשיים, שלושה
הבנתי למה אני אוהבת את הלבד שלי
אני לא יודעת אם זה בגלל תל אביב
או בגלל שאנשים היום עסוקים כל כך בכל מיני דברים, חוץ מאשר בחיים עצמם
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
