אני חושבת שמאז שנודע לנו על המחלה של סבא שלי, זה מרגיש כאילו משכו לנו את הרצפה מתחת לרגליים
המשפחה נכנסה לסחרור, זה קשה לעכל את הבשורה הנוראית הזאת
שהבן אדם שאנחנו מאוד אוהבים חולה בסרטן
בינתיים הוא לא ממש מודע לזה ועסוק בלהחלים מהניתוח
השבוע הוא השתחרר מבית החולים ונמצא במוסד שיקומי לשבוע
שם דואגים לו לתזונה מתאימה, ופיזיותרפיה, ושלל טיפולים שאנשים בגילו ומצבו מקבלים
הוא לא רוצה להישאר שם, הוא טיפוס שרוצה להיות בבית ועצמאי
קצת בעייתי לקבוע תורים לרופאים ו/או לקבל אינפורמציה בתקופת החגים
יש המון עניינים שצריך לקדם מהבחינה הזאת, אבל אין עם מי לדבר כך שהכל קפוא כרגע
השבוע הראשון כשסבא שלי היה מאושפז היה לי מאוד קשה
הרגשה של מועקה מאוד קשה, שאי אפשר היה להיפטר ממנה
עכשיו מרגיש לי קצת יותר טוב
אבל רק קצת
זה הזוי שבן אדם חולה סרטן עובר ניתוח קשה מאוד ומחלים ממנו בצורה שמפתיעה אפילו את הרופאים
ואני שואלת את עצמי איך זה יתכן שלבן אדם שהמערכת החיסונית שלו לא משהו בכלל מחלים ככה
וזה לא מסתדר לי עם הנתונים שכתובים שחור על גבי לבן במכתב השחרור שלו
יש המון מידע שהרופאים שפכו, אבל בשורה התחתונה סרטן נמצא רק ב4-3 איברים ולא בכל פינה
צריך להמשיך בירור אצל אונקולוג, ואני לא מבינה איך אמא שלי ואחותה מתכוונות לעשות את זה מבלי להגיד לו שהוא חולה
המינימום שצריך זה לתת לבן אדם את האופציה לבחור
והתורים ברפואה הציבורית, ואוו, אפשר למות פעמיים עד שמגיעים לתור וזה רק לאבחון ראשוני
ברפואה הפרטית זה שבוע או שבועיים (אבל זה גם עולה לא מעט)
אני לא חושבת שצריך להתפשר בדברים שנוגעים לחיים
ועדיין, זה רק מראה כמה דברים במדינה שלנו מתנהלים בצורה עקומה
בין כל יתר הדברים, אנחנו אמורים להתנהג כאילו הכל כרגיל, כשהכל בעצם לא
ללכת לעבודה, לתפקד כאילו כלום, להמשיך לחיות למרות ההרגשה הנוראית מבפנים
כל הדברים שאני חושבת עליהם
הלימודים שלי
מה אני רוצה לעשות עם עצמי
ועוד שלל דברים שהעסיקו אותי לפני
והם עדיין שם
פשוט מתגמדים עכשיו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
