את הספר נשים קטנות התחלתי לקרוא במקור באנגלית

הספר המקורי פורסם בארה"ב השנת 1868, והוצאת הספרים שמוציאה אותו היום לא שינתה בו שומדבר

מה שאומר במילים אחרות, אנגלית אמריקאית של המאה ה-19

יש שם מושגים וסלנג שאני לא מכירה

מה שגרם לי בשלב מסויים לנטוש את הספר באנגלית וללכת ולקנות את הספר בעברית שיצא לא מזמן (2011) בהוצאה מחודשת

קשה מאוד לא להשוות בין הסרט נשים קטנות (שיצא ב-1994) לספר

כי את הסרט ראיתי קודם, ומאוד אהבתי את הסרט

והספר, טוב הספר הוא יותר ארוך ויותר מלא בפרטים - ואני מודה נהניתי ממנו יותר

ומן הסתם ברור שלא כל דבר שהיה בספר הוכנס לסרט

מה שבעיקר הפריע לי, הם שינויים בעלילה שהיו בסרט, אבל הם לא מה שקורה בפועל בספר.

כמו למשל הסיבה בגינה ג'ו נסעה לניו יורק - בספר היא נסעה באמת כדי לברוח מלורי כדי שלא יציע לה להתחתן איתו

בסרט הראו שלורי הציע לה להתחתן איתו והיא סירבה ולכן נסעה

או למשל המוות של בת', ג'ו הייתה בניו יורק כמעט שנה ותיכננה לחזור הבייתה וכשחזרה ראתה כמה התדרדר מצבה הבריאותי של בת', והיא טיפלה בה עד שהיא מתה

בסרט מראים שג'ו נקראת בדחיפות הבייתה כי מצבה של בת' החמיר ומהר מאוד היא גם מתה

בספר רואים את ההתפתחות של מערכת היחסים וההתאהבות בין איימי ולורי

בסרט זה נראה כאילו לאיימי תמיד היה קראש על לורי והתאהבות בו וחתונה היו הדבר הכי טיבעי בעולם

כמו כן בסרט מראים שהם חוזרים ממש זמן קצר לאחר מותה של בת', ובספר זה ממש לא ככה.

בסרט מראים שפרידריך בר מגיע כדי לבקר את ג'ו כדי להביא לה את ה-ספר שלה אחרי שהוצאה לאור הסכימה לפרסם אותו

בספר - לא היה בכלל דבר כזה, פרידריך הגיע לשם כי הוא קיווה שג'ו אוהבת אותו ושהיא תסכים לקבל אותו כבנזוג/בעל

מה גם שבערך בזה נגמר הסרט, והספר ממשיך לכמה שנים קדימה אחרי שג'ו ופרידריך נשואים ויש להם ביה"ס  בפאלמפילד ואפילו ילדים משלהם.

גם הבחירה של הדמויות בסרט הייתה תמוהה קצת, וינונה ריידר הבהירה והשברירית בתור ג'ו מארץ' - השחומה (בעור) הנערית והחזקה

או קלייר דיינס שהיא דיי יפה בתור בת' העכברית והשברירית

החלק הראשון של הספר שמדבר על הילדות של בנות מארץ' לא תמיד היה הכי מעניין שבעולם

במיוחד לא החלקים בהם דיברו על מועדון הפיקוויקים והפיקניק שהיה באדיבות מר לורנס לנכדו ולבנות מארץ'

אלה היו מאוד מפורטים ואולי מעניינים למי שחי בתקופה הזאת, אבל נורא משעמם היה לקרוא את זה מהצד

אי אפשר  אבל להגיע לחלק השני של הספר מבלי לקרוא את החלק הראשון

כי הניואנסים הקטנים, ההתבגרות של כל אחת מהדמויות וההתפתחות שלהן בנויה על הבסיס של החלק הראשון של הספר

מה גם שבחלק השני של הספר כל אחת מארבעת הבנות קיבלה מקום, ונראה היה שהסיפור לא מסופר בעיקר מהצד של ג'ו

דבר שהיה מאוד בולט בחלק הראשון של הספר

היה לי מעניין לקרוא על חיי המשפחה של מג, ולראות איך היא מתמודדת עם השינויים שחיי הנישואין הביאו עמם

היה לי מעניין לקרוא על בת' ומה היא מרגישה ומה עובר עליה ואיך היא מקבלת בשלוות נפש את זה שהיא נפרדת מכולם מוקדם

הסיפורים של איימי לא היו הכי מעניינים בעולם כי בהתחלה הם היו מאוד שטחיים, רק אחרי שהגיע לורי לסביבה פתאום נכנס לשם משהו אחר. ובכל זאת לא מסופר שם הרבה והיא הייתה באירופה 3.5 שנים. רק פסיק מכל זה מסופר לנו.

והכי מעניין היה לקרוא את ג'ו, ולראות את ההתבגרות שלה מילדה נערית טומבוי כזאת, לאישה, שגם מסוגלת להתאהב בגבר הנכון...

ועכשיו כמה ממתקים מהספר:

"היום כמעט נרדמתי בעצמי, ולפני שהיא התחילה לנקר, פיהקתי פיהוק כל כך גדול, שהיא שאלה אותי למה אני פוערת את הפה בצורה כזאת, כי הרי עוד רגע אבלע את כל הספר בבת אחת."

(עמוד 66, ג'ו מספרת על אחד מהביקורים שלה בבית של דודה מארץ')

"אין בי שום שאיפה שתפרצו בסערה אל העולם הגדול - שתתחתנו עם גבר עשיר רק מפני שהוא עשיר או תגורו בבית מפואר שלא יהיה בית אמיתי מפני שלא תהיה בו אהבה. כסף הוא דבר נחוץ וחשוב, וכשמשתמשים בו בצורה נכונה הוא אפילו דבר מכובד, אבל בשום אופן לא הייתי רוצה שתחשבו שהוא הדבר הראשון או היחיד שכדאי לשאוף אליו. אני מעדיפה שבתי תהיה אשתו של גבר עני, כל עוד תהיה מאושרת,  אהובה ומרוצה, ולא מלכה על כס מלכות, בלי כבוד עצמי ובלי שלווה".

(עמוד 136, גברת מארץ' מספרת לג'ו ומג על ה"תוכניות" שלה לגביהן).

"אני אוותר על החלום שלי ואשאר עם הסבא הזקן והיקר שלי כל עוד הוא יזדקק לי, כי אין לו אף אחד מלבדי"

(עמוד 198, לורי מחליט להישאר אצל סבוא ולא לברוח לחו"ל)

"כל השלוש לבשו  עכשיו שמלות כסופות דקיקות (שמלות הקיץ החגיגיות ביותר שלהן), ורדים עיטרו את שערן ואת חזן ושלושתן נראו רעננות ומאושרות בדיוק כפי שחשו, שלש נערות שעצרו לרגע את מהלך חייהן השוקק כדי לקרוא בעיניים מלאות ערגה את הפרק המתוק ביותר בספר הנשיות."

(עמוד 327, תיאור שלושת הבנות הקטנות לבית מארץ' - איימי, בת' וג'ו, לקראת החתונה של אחותן הגדולה מג)

"ובהפסקה התקבצו שם כמה מהפילוסופים, כל אחד מהם חמוש בכלי נשקו, כדי לערוך תחרות סייף אינטלקטואלית. השיחה הייתה מעל ומעבר להבנתה של ג'ו, אבל היא נהנתה ממנה אף על פי שמבחינתה היו קאנט והגל אלים לא ידועים, הסובייקטיבי והאובייקטיבי היו מונחים בלתי ברורים, והדבר היחיד ש"התפתח מן התודעה הפנימית" שלהה היה כאב ראש חמור אחרי שהכל נגמר."

(עמוד 452, ג'ו הוזמנה לאירוע נחשב של סופרים ואינטלקטואלים והקשיבה לאחת השיחות ביניהם).

"היא התחילה להבין שאופי הוא נכס חשוב יותר מכסף, מעמד, השכלה  או יופי, וחשה שאם גדולה אכן ניכרת, כפי שאמר אדם חכם ב"אמת, יראת כבוד ורצון טוב", אזי ידידה פרידריך בר הוא לא רק אדם טוב לאלא גם איש דגול."

(עמוד 454, מחשבותיה של ג'ו לאחר ששמעה את פרידריך אומר את דעתו בשיחה בכנס הסופרים והאינטלקטואלים).

" "אוי ג'ו את באמת לא יכולה?"

"טדי, יקירי, הלוואי שיכולתי!"

זה הכל, חוץ משתיקה קצרה. ואז הזדקף לורי ואמר, "טוב, לא נורא, הכל בסדר", והלך לדרכו בלי אף מילה נוספת, אבל לא, שום דבר לא היה בסדר, ומבחינתה של ג'ו זה היה נורא ועוד איך, כי כשהראש המתולתל נח על זרועה לרגע, לאחר תשובתה הקשה, הרגישה כאילו דקרה בסכין את ידידה הטוב ביותר וכשהלך ממנה ולא הביט לאחור, ידעה שלורי הילדון שלה לא יחזור לעולם."

(עמוד 474, ג'ו מסרבת שוב להצעת הנישואין מלורי, והוא נוסע עם סבו ללונדון).

"פשוט יש לי הרגשה שמההתחלה לא הייתי אמורה לחיות הרבה זמן. אני לא כמו כולכן. אף פעם לא תיכננתי מה אני אעשה כשאהיה גדולה. אף עם לא חשבתי להתחתן, כמו שכולכן חשבתן. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בשום צורה אחרת אלא כבת' הקטנה והטיפשונת, שמתרוצצת בבית ולא מביאה שום תועלת בשום מקום אחר. אף פעם לא רציתי לעזוב את הבית, ועכשיו הדבר הכי קשה הוא לעזוב את כולכם. אני לא פוחדת, אבל נראה לי שאפילו בשמיים אני אתגעגע אליכם."

(עמודים 479-480, בת' החולה מספרת לג'ו על הרגשתה ומחשבותיה בקשר לחייה)

" "אה! את נותנת לי כזאת תקווה ואומץ, ולי אין כלום לתת בחזרה חוץ מלב מלא והידיים הריקות האלה", קרא הפרופסור נרגש עד עמקי נשמתו.

ג'ו לעולם לא תלמד להיות מהוגנת כי כשאמר את זה, כשכבר עמדו על מדרגות הכניסה לבית, פשוט הניחה את שתי ידיה בידיו ולחשה בעדינות, "עכשיו הן כבר לא ריקות"."

(עמוד 610, פרידריך וג'ו לאחר שהציע לה להתחתן איתו)

נשים קטנות זה ספר קלאסי

נראה לי גם שעוד 100 שנה לא ינוס ליחו ותהיינה נשים ונערות שיהנו לקרוא בו

נשים קטנות | לואיזה מיי אלקוט

624 עמודים

הוצאת ידיעות ספרים (תרגום חדש 2011)