לניחום אבלים

אני בקושי הולכת לדברים כאלה

לא יודעת למה, בדר"כ פשוט אין הרבה אנשים שאני מכירה שיקיריהם נפטרו

אבל את הסטודנט שהוא ידיד שלי אני מכירה כבר כמה זמן

אני אפילו מכירה את ההורים שלו

אז שאלתי אותו מתי הוא הולך לשם (כי מסתבר שהוא לא יהיה שם כל יום)

ואמרתי שאני אבוא איתו, ובאתי, זאת אומרת נסעתי ברכבת והוא לקח אותי מתחנת הרכבת

אמא שלו שמחה שבאתי

סיפרה לי אחר כך שהיא ביקשה ממנו להביא אותי

הוא לא אמר לי בכלל או הציע

ואני החלטתי לבוא, ולא ידעתי בכלל שאמא שלו ביקשה

היא אמרה שזו הייתה הפתעה טובה שבאתי היא ממש שמחה

ויצא לי לפגוש שם גם חלק לא קטן מהמשפחה שלו

למרות שהוא לא הציג אותי לכולם  כי הוא מעופף לגמרי מאז מה שקרה

ואני לא מאשימה אותו, זה בלתי נתפס מוות כזה בגיל כל כך צעיר

וכל מה שיצא לי לדבר עם אחיות שלו ואחים שלו זה כמה חשוב להם שהוא ילמד

ושאני לא אוותר לו, ואמשוך לו באוזן שלא יוותר לעצמו ואם אני צריכה הם מוכנים למשוך אותו באוזן השניה

וזה היה מדהים לדבר איתם, כי תמיד שמעתי עליהם וסוף סוף חיברתי שמות לפנים ולאנשים

וזה לא הרגיש לי מוזר כי הם אנשים חדשים כי זה הרגיש לי כאילו אני כבר מכירה אותם למרות שזו פעם ראשונה שאנחנו מדברים

בלי שום קשר, כשהוא נמצא איתם הוא פורח

רואים את זה בעיניים שלו שזוהרות פתאום,

וזה שהוא כל הזמן מחייך

והעייפות שיש לו בדרך כלל על הפנים פשוט נעלמת

הוא פשוט הופך בחברתם לבן אדם אחר

היינו שם דיי הרבה זמן, בעצם עד שהם התקפלו בסביבות 12 בלילה

לא היה אכפת לי כי ראיתי גם כמה טוב עושה לו שהוא נמצא עם המשפחה שלו

ואני חושבת שחבל שהוא לא נפגש איתם בתדירות יותר גבוהה

(עניין של סדר עדיפויות אני מניחה)