האמת שלא הייתי פה, התנחלתי אצל ההורים שלי. אני חולה, חצי מתה וחזרתי אתמול בערב לבירת הנגב.

האמת שאמא שלי הדביקה אותי, רק שהיא יצאה מזה בקלות ואותי המיקרובים לא ממש ששים לעזוב, מה לעשות. עוד 4 ימי מחלה, ובדיקות דם וביקור נוסף אצל הרופאה שלי (שדווקא מתייחסת מאוד ברצינות לעניין), האמת שלא מוצא חן בעיני להיות עם חום יותר מדיי זמן. מוזר היו יומיים שהרגשתי יותר טוב.

מה היה אצל ההורים שלי?

ישנתי הרבה, ראיתי הרבה טלוויזיה, אכלתי. והרבה משפחה הייתה שם.

ביום שבת אירחנו את סבא וסבתא שלי, ההורים של אמא שלי ואמא של אבא שלי וחבר שלה, ואשתו של בן דוד של אבא שלי ז"ל, מהיום נקרא לה בשם שלה, כי נראה לי שהיא תמשיך להיות חלק אינטגרלי מהמשפחה, אז היא אולגה.

את אמא של אבא שלי לא ראיתי בערך שנה, לא צוחקת, אבל מאז שאני בב"ש אני חוזרת בדר"כ רק באמצ"ש, והם רואים אותם רק בסופ"ש. יש לה אלצהיימר, המצב שלה לא משהו, יציב אבל אפשר להשתגע מלשמוע אותו דבר שחוזר על עצמו כל כמה דקות. חוץ מזה היא נורא רזתה והיא גם התכווצה. סבתא שלי בת 83 ומלבד האלצהיימר היא בריאה לגמרי. אמא שלי הכינה לה אוכל מיוחד כדי שתוכל לאכול (וזה מכיוון שהשיניים שלה לא כתמול שלשום). בכלל הייתה ארוחה כזו נחמדה, שקטה, אוכל טעים, מזג אוויר נעים אווירה נינוחה כזו.

לפני שבוע קיבלנו את התעודת לידה של סבא שלי ז"ל (אבא של אבא שלי). זה למען הוצאת אזרחות נוספת. במקרה גילינו שבמדינה הנאורה שלנו לא כתבו את השם משפחה שלנו נכון בדרכון (רק בישראל זה יכול לקרות). וגם גיליתי שלסבא שלי קראו לודוויג, אני בכלל הכרתי אותו בתור לאיוש, או בשם שעיברתו לו כשעלה לארץ, אליעזר. האמת שאני לא זוכרת ממנו הרבה, הוא נפטר כשהייתי בת 6 בערך (סרטן), ומה לילדה בגיל הזה ולאדם מבוגר בן 78.

חבר של סבתא שלי סיפר שמצבה מדרדר, היא לא זוכרת מה שהיא עשתה לפני דקה. היא מאבדת כל הזמן את המכשיר שמיעה שלה. יום אחד היא הפעילה את הגז אבל לא הדליקה אותו והשאירה אותו ככה, יום אחר היא לקחה את הקומקומט ובמקום להפעיל אותו שמה על הגז ושרפה את הקומקום. ויש עוד המון דוגמאות.

חבר של סבתא שלי, הוא אהוב נעורים שלה, אפשר לקרוא לזה ככה. כשסבתא שלי התחתנה אחרי מלחה"ע 2, היא הכירה אותו בדרכם לארץ. היא הייתה נשואה לסבא שלי ועם ילדה קטנה (דודה שלי). והוא גר איתם ביישוב שבו הם גרו והוא היה בן בית אצלם, גם אצלינו. אני זוכרת שבגיל מאוד צעיר אני קראתי לו סבא, ותמיד אמרתי שיש לי 3 סבים. אבא של אמא שלי שהוא מאוד קנאי לדברים האלה הסביר לי שהוא לא יכול להיות סבא שלי כי הוא לא אבא של אבא שלי. ומאז אני קוראת לו בשם שלו. ההורים שלי אמרו לי שזה העציב אותו נורא. היום אני לא יכולה לקרוא לו סבא. בכל אופן, לאורך כל חייו סבתא שלי דאגה לו, כיבסה לו, האכילה אותו. הוא מעולם לא התחתן לא הקים משפחה. תמיד היה שם באוויר. ועוד לפני שסבא שלי נטר הוא עבר לגור בבית שם, בעצם אני תמיד זוכרת שהיה לו חדר שם. ולקח כמה שנים עד שהם הפכו להיות זוג מוכר.

דודה שלי אומרת שכל מזור (זה המושב בו אבא שלי נולד וגדל) היה בית זונות אחד גדול, וסבתא שלך גם. היא לעולם לא סלחה לאמא שלה שהיא הייתה עם מישהו אחר כאשר היא הייתה נשואה, היא אפילו תפסה אותם פעם יחד ומאז היא עזבה את הבית לפנימייה.

הוא סיפר לנו כמה קשה היה לו בפסח שהם היו במלון, בגלל שסבתא שלי צריכה השגחה צמודה והיא כל הזמן שוכחת איפה היא, היא גם שוכחת לפעמים ללכת לשירותים. אני חושבת שהיא צריכה מטפלת צמודה. היום היא הולכת למעון לקשישים ביום אבל מארבע אחה"צ היא בבית. והיא לא מתקלחת הרבה ולא חופפת את הראש (המציאה שזה לא בריא) ובקושי אוכלת כמו שצריך. היא גם לא ממש עושה כביסה, ואבא שלי פעם בשבוע "גונב" לה בגדים ומכבס אותם. היא צריכה השגחה צמודה ולאבא שלי ואחותו יותר נוח שהיא במעון עם אנשים מאשר עם מטפלת צמודה.

חבר של סבתא שלי הודיע לנו שהוא מתכנן לטוס לחו"ל ביוני-אוגוסט. דבר מאוד בעייתי כי סבתא שלי באמת צריכה השגחה 24/7. לא ההורים שלי ולא דודה שלי ובעלה לא יכולים להשגיח על סבתא שלי 24/7 ולטפל בה והכל. סבתא שלי שכל החיים שלה אמרה שהיא לא מוכנה להיכנס לבית אבות, אמרה שזה מה שהיא רוצה. סבתא השניה שלי (אמא של אמא) אמרה שבכל פ"ת החברים שלו יודעים שהוא לא רוצה שהיא תיכנס לבית אבות, לא כל עוד הוא חי. אבא שלי ואחותו הולכים להכניס אותה לדיור מוגן או בית אבות כלשהו שמתאים לאנשים במצבה. העיקר שתקבל את הטיפול המתאים ותהיה בסביבת אנשים, זה מה שהכי חשוב.

כשהם הלכו ליוויתי אותם לרכב והייתי עם סבתא שלי היא נשענה לי על היד (מתעקשת לא ללכת עם מקל). חבר שלה אמר שזה עשה אותה מאושרת. אם אפשר לגרום למישהו בגיל הזה לחייך מדברים קטנים מסוג זה הרי זה מבורך.

ביום שישי בבוקר הלכתי עם אבא שלי וחברה של ההורים שלי מהמושב לשוק הכרמל בת"א.

אין כמו להיות בשוק של ת"א. הכל מריח בריח של קיץ. יש מלונים ואבטיחים וענבים ודובדבנים. והכל כל כך צבעוני ומלא באנשים.

ברור שקנינו עוד דברים שלא תיכננו בכלל לקנות, מכל טוב הארץ הבאנו הביתה.

כל זה שוב גרם לי להתגעגע לת"א ולזה שהכל זמין שם.

יצא לי ככה כמה ימים שישבתי וחשבתי על החיים שלי. לא התקדמתי בהרבה משנה שעברה. אני עדיין יודעת מה אני רוצה ללמוד, אני יודעת שאני לא רוצה ללמוד באוניברסיטה בקרוב, הלך לי כל החשק ללמוד, אם הייתי יכולה הייתי לוקחת את עצמי ועפה מפה, לא יודעת לאן, העיקר לא להיות פה.

חסר לי משהו בחיים, אני לא יכולה להצביע על משהו ספציפי אבל זה חסר וזה מורגש בכל דבר שאני עושה.

אני חושבת על לאן אני אעבור, אם להישאר בבאר שבע או לעבור למרכז אולי לת"א. אני יודעת שלגור עם שותפים בב"ש זה לא בא בחשבון ואבא שלי לא מבין את זה. הוא לא מבין מה זה לחזור הבייתה ולמצוא מטבח מטונף ומלא בנמלים עם טונה כלים בכיור ועם שירותים ומקלחת מטונפים שהשותפים שלי לא טורחים לנקות. אבא שלי מעולם לא גר עם שותפים. בשביל השקט הנפשי שלי אני מעדיפה להוציא יותר כסף ולא לגור עם שותפים בפחות.

אני חושבת על לחפש עבודה אחרת. לא שנמאס לי מהעבודה שלי, אני דווקא אוהבת את העבודה שלי, אבל גיליתי שבמקומות אחרים מרוויחים יותר. אני לא חושבת שאני צריכה להתחנן בפני הר"צ שלי שיוריד לי את המשמרות ל-4 משמרות כשכל הסטודנטים שהתחילו את העבודה שלהם בחודשים האחרונים בתאגיד מקבלים אוטומטית 4 משמרות (כשאני התקבלתי לעבודה סטודנטים קיבלו 5). גיליתי שאנחנו מקבלים משכורת נמוכה למדיי, אנחנו לא מקבלים פידבקים וצ'ופרים על עבודה טובה שלנו (כמו שיש בחברות אחרות). עוד חודשיים בערך החוזה שלי נגמר, גם לחפש עבודה אני צריכה. כעקרון אני כנראה אשאר בתחום של השירות לקוחות, טכני או לא, לא כל כך משנה.

הבחורה שציוותו לי בעבודה התקשרה אלי בשבת, הודיעה לי שהיא התפטרה. האמת שציפיתי שזה ייקרה היא באה בגישה מאוד שלילית לעבודה הזו. לא לכולם העבודה הזו מתאימה, גם לוקח זמן להתרגל לזה, לא כל אחד יכול לעמוד בזה. זו עבודה שמאוד מתישה רגשית, אחרי הכל אנשים צועקים עלינו, לפעמים מקללים. לא לכל דרישה של הלקוח יש לנו פתרון (מחיר למשל, זה משהו שאין לו פתרון, היום יש מחיר אחיד בתאגיד).

אני אמורה להיפגש איתה השבוע, דיברנו על זה שיש לה ציליאק וביקשתי ממנה כל מיני מתכונים ללחם שהוא לא מחיטה. בכלל זה הרבה יותר בריא מלחם שהוא מחיטה, חיטה היא דבר שמאוד מזיק לאדם.

אח שלי סיפר להורים שלי שהוא היה כל השבוע כמעט בחברון. אמנם הוא לא היה במרכז חברון הוא שמר בבסיס (והשתעמם) בעוד החברים שלו עצרו מבוקש. אמא שלי אמרה שעדיף ככה, למה למשוך אש (אמא פולניה, לא?). אני זוכרת שאחי סיפר שהוא בבסיס ליד חיפה והוא לא יודע איך קוראים לבסיס, אבא שלי חשב שהוא דפוק, איך הוא לא יודע איך קוראים לבסיס שבו הוא נמצא. לפחות הוא לא הדאיג את ההורים שלי בידיעה שהוא בחברון. הוא בכלל סיפר להם את זה כי הוא הגיע הבייתה לשעתיים, כי מישהו מהכיתה שלו (מקיבוץ נען) התאבד, אף אחד לא יודע למה, הוא לא השאיר מכתב לא כלום פשוט ירה לעצמו כדור בראש. הוא הגיע בשביל להיות בלוויה וחזר משם לקריית ארבע.

אמא שלי היום נכנסה להיסטריה.

לאחותי הקטנה יש חבר.

הילדה בת 14 וחצי חבר שלה באותו גיל מיישוב אחר.

הם לומדים באותו ביה"ס לא באותה כיתה.

ואמא שלי כבר הריצה סרטים בראש שלה מה הם כבר עושים יחד.

היא באה ושואלת אותי אם דיברתי איתה על דברים, אם היא שאלה אותי שאלות.

בכלל השבוע גיליתי שאחותי כועסת על ההורים שלי שהם עשו אותה כשהם היו מבוגרים (אחותי נולדה כשאמא שלי הייתה בת 34 ואבא שלי בן 38). מכיוון שהיא תתגייס לצבא הם יהיו ממש "זקנים" בעוד כמה חודשים אבא שלי יהיה בן 53 ואמא שלי תהיה בת 49.

אמא שלי התקשרה לבית של חבר של אחותי כדי להודיע שהיא תאחר ואז היא גילתה שההורים שלו היו בבית (שזה אומר שהם לא עשו שום דבר מיוחד יחד). פארנואידית אמא שלי.

בסוף החודש הזה אני אחגוג 24 שנים, לא ממש בטוח שאני אחגוג (יש לי מבחן חשוב יומיים שלושה אח"כ) מה גם שאני לא מהטיפוסים החוגגים. אז מי שרוצה לאחל לי ברכות וכו', אפשר פה, אפשר במייל, אבל בבקשה לא לעשות מזה רעש צילצולים וכו'. אני לא אוהבת את זה לעצמי. יש אנשים שזה הדבר בשבילם, זה לא הך בשבילי, אז אני מבקשת, אם ייקרה ותגלו במקרה את התאריך, לא לעשות מזה המולה.

חוץ מזה ביום הזה ייגמר לי הפרו, אחת המתנות שעשו לי הכי נעים בלב שקיבלתי בשנה שעברה.

עד כאן להפעם (בטוח שהיה לי עוד הרבה מה להגיד אבל אני לא ממש זוכרת)

שיהיה לכם שבוע מדהים!