כל שנה זה מגיע שוב, התוכניות בטלוויזיה, ההרצאות השונות, הטקסים, הדלקת המשואות.
בשנה שעברה פירסמתי פוסט ענקי מלא בתמונות מהשואה, תמונות שזיעזעו כל מי שצפה בהן.
אני חושבת שכל מי שגדל במדינת ישראל יודע משהו על השואה, הרי זה משהו שכולנו לומדים עליו, גם מעבר ליום המיוחד שהקדישו לו בארץ ובעולם בכלל. שנה בתיכון לומדים על מלחמת העולם השנייה, ושנה נוספת על השואה.
מומלץ במיוחד להיכנס לאתר של יד ושם.
אני לא מתיימרת לדעת הכל.
אני לא מתיימרת להגיד שקראתי את כל הספרים, קראתי הרבה.
אני לא שמעתי את כל הסיפורים והזוועות.
ואני לא ראיתי את כל הסרטים שנעשו על השואה.
אני לא נסעתי לפולין כשהייתי בתיכון
אולי היום אני אהיה מוכנה להתמודד עם הזוועה, אולי.
אם יש משהו שאני מתרחקת ממנו יותר מכל בשנים האחרונות זה הזכרון הזה.
אני לא צריכה שיזכירו לי במיוחד, זה משהו שחי איתי כל יום.
אני נושאת את הזיכרון של המשפחה שלי שנרצחה שם.
ההורים שלי, אחי ואחיותי, דודים ודודות שלי, וילדיהם וילדינו לדורי דורות יישאו עימם את הזיכרון.
אני לא צריכה שיזכירו לי מאיפה אני באה
את זה לצערי אני זוכרת טוב מאוד
ואדאג להעביר הלאה
ואזכור עד יומי האחרון
הרבה ניצולי שואה היום הם בשלהי שנות ה-70 לחייהם.
עוד מעט ולא יהיה מי שיספר את הסיפור שלהם.
סבתא שלי שיש לה אלצהיימר שוכחת מה היא עשתה או אמרה לפני 2 דקות
אבל את השואה היא זוכרת
משפחות שלמות נמחקו אז.
קהילות שלמות.
העולם ידע, ידע ושתק.
שריפה, אחים, שריפה!
עיירתנו בוערה כולה,
בה רוחות שחורות יסערו,
להבות חורבן יבערו,
עקבותיה לא נשארו,
היא עולה באש.
ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה,
בלי כבות את אש הלהב,
אש העיירה.
שריפה, אחים, שריפה!
קרובה, חס וחלילה, השעה,
כי הלהבות יתמידו,
את כולנו פה ישמידו,
רק שרידי קירות יעידו
מה שפה היה.
ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה,
בלי כבות את אש הלהב,
אש העיירה.
שריפה, אחים, שריפה!
רק בידכם בלבד היא העזרה.
חיש הושיטו יד אוהבת
והצילו מהמוות,
בדמכם כבו שלהבת,
חיש כבו בדם.
מרחוק אל תעמודו,
כי האש עולה.
אל נא תחבקו ידיים,
השריפה גדולה!
וגם היום יותר מ-60 שנה אחרי אש השנאה עדיין בוערת...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
