או לחילופין, אני חולה, אין טלוויזיה, יש מחשב ויש אינטרנט.

אז משוטטים

בתור התחלה גיליתי באתר שירונט את השירים של האירוויזיון, לא שזה תמיד כל כך מעניין לדעת את המילים שלהם, יותר משעשע לצפות בוידיאו קליפים שלהם. הידעתם ששלמה ארצי היה בתחרות? או כוורת (עם נתתי לך חיי)?

ובכלל איזה הבדל יש בין השירים של פעם לשירים של היום. בלי להעליב אבל היום השירים לא יפים בכלל, הם נשמעים סתמיים כאלה, שירים שלא אומרים כלום, לא באים לשום מקום. מצטערת, אבל שירי מימון לא מצליחה לרגש אותי, לא מבינה למה שלחו בכלל שיר כזה, מה בשביל הפנים היפות שלה?

הורדתי חלק מהשירים ברשת, זו חתיכת נוסטלגיה, אלה שירים שגם שמעו אותם אח"כ ברדיו, הם לא סתם נעלמו למעמקי השיכחה הישראלית כמו השירים מהשני םהאחרונות. בעצם מתחילת שנות השירים הייתה ירידה ברמת השירים. פה ושם צץ איזה שיר טוב כמו דיווה.

פעם השירים נגעו בלב שלנו, גם אם אלה לא היו שירי אהבה עצובים, הם דיברו על הישראלי באותה תקופה, אם זה אבניבי, הללויה, נתתי לה חיי, כאן, שיר הבטלנים, לא חסרים שירים. הם היו פופיים, קצביים, המוזיקה הייתה נחרתת בראש.

מי ייזכור את השיר של שירי מימון? מי זוכר היום את השיר של ליאור נרקיס? או של טל סונדק (שאין לי מושג קלוש מי זה)?

פעם אנשים היו רואים את התחרות הזו, היום, זה סתם אירוע ארוך ומשעמם משהו.

אתמול יום השואה, אחרי שקראתי אי אלשהן כתבות בעיתונים. החלטתי לטייל באתר של יד ושם, כל שנה הם משנים אותו. הפעם החלטתי להיכנס לדפי עד, לחפש את המשפחה שלי. מה אני אגיד, מסובך הדבר הזה, עד שמצאתי מישהו מוכר, וגם אותו זיהיתי רק לפי זה שסבתא שלי מילאה את הדפים. אז הנה בצד יש רשימה שלהם.

שאלתי את אבא שלי איך זה שכמעט לא רשומים שם אנשים. הרי לסבא וסבתא שלו בטוח היו אחים, בטוח שהיו להם ילדים, לאן אלה נעלמו?

וגיליתי עוד משהו כשמצאתי את השמות של ההורים של סבתי, היו רשומים שם הילדים שלהם, אבל סבתא שלי לא הייתה רשומה שם, היא גם לא זו שמילאה את הדפים. שאלתי את אבא שלי לפשר הדבר ומסתבר שאבא שלה לא אהב בנות, אז היא לא גדלה בבית של ההורים בכלל אלא אצל הסבים. זה לא ידעתי.

בכלל נראה לי שאני בקושי יודעת מה עבר על המשפחה שלי בשואה, אני אף פעם לא שאלתי, אף פעם לא התעניינתי, לא יודעת מה קרה השנה שפתאום הנושא תפס אצלי חשיבות. חשבתי לעצמי שכדאי לכתוב את הזכרונות של סבתא שלי (לפני שהיא תשכח הכל), זה עדיין רק בגדר מחשבה. סבתא שלי לא ממש מדברת על זה...

חוץ מזה אני כבר יותר משבוע בבית, הייתי חולה, חום וכו'. לא ממש למדתי (לא ממש היה אפשרי) וכל העולם ואחותו נלחצו מזה שאני חולה (הפכתי להיות שיחת היום במשפחה שלי). היום סוף סוף אין לי חום.

בבוקר הייתי בלימודים, אנחנו סתם באים ויושבים בכיתה פותרים תרגילים ושואלים את המורה שאלות אם אנחנו צריכים הסבר כלשהו. לא מגיעים הרבה אנשים למען האמת. ככה שיוצא ממש נוח ללמוד ככה. ואתם יודעים כשלומדים יחד כל אחד תורם משהו (אומרים אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה).

בכלל קיבלתי טלפון של מישהו מהלימודים שלי שמצא חן בעיני, כבר שבוע שיש לי את המספר אבל לא התקשרתי, גם כי הרגשתי זוועה, וגם כי וואלה לא ידעתי מה להגיד לו...

חושבת לאחרונה על הרבה דברים, אחד מהם הוא אם להישאר לגור בב"ש או לעבור למרכז.

חבר טוב שלי אמר שבב"ש אין לי חיים, זה לא שאין לי חברים פה (למרות שהשבוע האחרון הוכיח שרק מישהי אחרת מהעבודה שלי אכפת לה בעצם). רמת הבילויים פה היא לא כמו במרכז, אנשים פה יוצאים לנאפיס או לאיזה בית קפה, יש פה פאבים טובים, אבל אלה לקבוצות או לזוגות. על מועדונים בכלל אין מה לדבר, זה לא זה.

אין לי פה מישהו שאני אוכל להרים אליו טלפון והוא יוכל ישר לקפוץ אלי. או להוציא אותי כשעובר עלי מצב רוח מוזר.

מישהו אמר לי שב"ש זה כמו קיבוץ, את מכירה אנשים, ויש לך חברים, אבל אין לך ממש מה לחפש שם. בתור מישהי שגרה במושב, אני מבינה את ההקבלה. אין הרבה מה לחפש פה, מעבר ללימודים. וכיוון שאני לא לומדת באוני' השנה וגם לא אלמד בה בשנה הבאה, אני לא ממש רואה סיבה שתחזיק אותי בב"ש.

מצד שני ת"א והמרכז בכלל הרבה יותר יקרים. אני לא רואה את עצמי גרה עם שותפים בכל מקרה. ובמרכז, יש את דרום ת"א ויפו שם גרים הרבה צעירים (וזול שם יותר), ויש כמובן את ר"ג, ב"ב, פ"ת, גבעתיים שהן יחסית זולות יותר (וגם פה תלוי באיזה איזורים מדובר).

עוד 4 חודשים נגמר לי החוזה ואני צריכה לעשות חושבים, לכאן או לכאן.

בסוף החודש הזה נגמר לי המנוי פרו.

עוד לא החלטתי עם לחדש אותו.

זה נחמד והכל, אבל השאלה היא כמה מכל זה באמת שמיש?

זה כבר לא האתר שהוא רק של יריב הוא כבר מפורסם ע"י נענע

למעשה רוב האנשים הם לא בפרו בכלל.

מה נראה לכם? שווה או לא?

זהו עד כאן להפעם

שיהיה לכם סופ"ש מדהים!