האמת שלא התכוונתי להיעדר מפה כ"כ הרבה זמן.

היום העבודה שלי תופסת לי את רוב היום.

11 שעות בעבודה, 11 שעות ברשת, משאיר אותי בחוסר חשק להתחבר אליה בבית. וכן אני מגיבה לבלוגים רק כשאני בעבודה (כן עם כל הלחץ אני מספיקה לקרוא).

לפעמים משגע אותי שיש אנשים שמצליחים לכתוב יותר מפעם ביום ובכל פעם הם מפרסמים פוסט ארוך עם תוכן מעניין. ואני בקושי כותבת משהו פעם בשבועיים.

אולי החיים שלי הפסיקו להיות מעניינים, למרות שהם הרבה יותר מלאים ממקודם. אבל כמה כבר אפשר לדבר על העבודה שלי?

אתמול הביאו לנו ר"צ חדש לצוות שלי.

לא ממש יצא לנו להכיר אותו.

לא עשו לנו שיחה או משהו

פשוט אמרו לנו שיש לנו ר"צ חדש.

נראה דיי נחמד, לפחות so far.

השבוע יש לאחי סיום מסלול של הסיירת שבה הוא נמצא.

זה היה אמור להיות במצדה, אבל בסוף ביטלו את זה. וזה יהיה בבסיס של היחידה.

שימח את אמא שלי שהיא לא צריכה לנסוע למצדה ושיש לה רק ½ שעה נסיעה במקום.

גם חברה של אחי אמורה לבוא לטקס הזה, שיא חדש שהוא עם מישהי 3 שבועות (אחי הוא הפרפר של המשפחה עף מפרח לפרח).

סבא שלי (אבא של אמא) צריך לעבור צינטור, כבר חודש שלם שאני שומעת על זה.

ובתוך כל זה סבתא שלי (אמא של אבא) חטפה התקף לב (אותו היא בכלל לא זכרה בגלל שיש לה אלצהיימר) ועשו לה צינטור בשבוע שעבר. היא בכלל לא יודעת על מה היא נמצאת בבי"ח, היא כל הזמן רוצה לחזור הביתה, היא אומרת שהיא בריאה כמו שור.

הלכתי לבקר אותה בביה"ח היא כבר נראתה יותר טוב (זה היה כמה ימים אחרי הניתוח) וגם דואגים שהיא תאכל שם כמו שצריך והכל. בבית שלה היא גרה עם חבר שלה שלא ממש משנה לו אם היא אוכלת או לא. בדר"כ בגלל שאין לו כוח להיאבק איתה היא שותה מין שייק כזה (שנותנים לחולי סרטן כדי שיהיו להם כל הקלוריות והויטמינים ביום). סבתא שלי נעשתה נורא רזה, למרות שהרופאים אמרו שהיא עכשיו במשקל האידיאלי שלה (54), אבל המצב הגופני שלה ירוד, ובגלל הגיל שלה (85) לא רוצים לעשות לה ניתוח לב פתוח (כי היא לא תשרוד אותו). ככה שאמרו לנו שזה רק עניין של זמן (זה יכול להיות חודש חודשיים שנה או יותר אף אחד לא יודע).

בינתיים היא מאושפזת, וכנראה שתהיה לה מטפלת בבית שתדאג שהיא תאכל כמו שצריך (אוכל נורמלי ולא שייקים) ותנקה ותכבס ותעשה את כל הדברים שהיא לא יכולה לעשות.

אבא שלי התחיל השבוע את הקורס שלו בסיעוד, אחרי כמה חודשים טובים שהוא לא עובד בכלל. פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה את אבא שלי לוקח דברים ברצינות, ובאמת לומד. לא יודעת עד כמה זה יהיה אפקטיבי כל הלימודים האלה, אני רק מקווה שייצא מזה משהו. לפחות עכשיו הוא לא בבית משגע את אמא שלי. למרות שאני חייבת לציין שהוא כן היה יעיל. הוא צבע את החדר של אחי (שהיה זקוק נואשות לצביעה), צבע את הגג של המרפסת (שעשוי מעץ ולכן כל כמה שנים דורש צביעה) ובכלל בישל וניקה ועשה את רוב עבודות הבית.

מה-X שלי לא שמעתי חודש, זו ממש הקלה שהוא לא מתקשר.

גם מאייל (אותו נודניק שלא הבין שאני לא רוצה להיות בקשר איתו) לא שמעתי הרבה זמן, אבל קיבלתי ממנו מייל (באנגלית). עכשיו מה לכל הרוחות הקטע של אנשים לכתוב באנגלית? מה קשה לכתוב בעברית? מילא אם דורשים את זה בעבודה, אבל בבית?

בכל מקרה לא עניתי לא ולא נראה לי שזה ייקרה.

ביום שני הקרוב יש לאמא שלי יום הולדת

אנחנו עושים מפגש של בנות המשפחה

קרי סבתא שלי (68) דודה שלי (39) אמא שלי (50) אחותי (15) ואני.

במסעדה כדי לחגוג את האירוע.

אמא שלי ביקשה ממני לקנות לה איפור (לא שהיא מתאפרת כ"כ הרבה) כמו שלי יש בבית (למה כשהיא מתאפרת זה נראה כאילו מישהו הרביץ לה ואיזה יום אחד איפרתי אותה כמו שאני מתאפרת וזה מצא חן בעיניה).

נראה לי יהיה נחמד, נהיה באזה"ת שילת, ליד מודיעין ויש שם כל מיני חנויות שאפשר להסתובב בהן, נקווה למזג אוויר יפה וזהו.

ואחרי שירד פה גשם שוטף במשך יומיים נקווה לסופ"ש קייצי כמו שצופים

שיהיה לכולנו המשך שבוע מדהים!