יום שישי שעבר, קבעתי עם דודה שלי שנלך לחפש וילונות לסלון שלי. כמובן שהשעה שקבענו בסוף לא הייתה השעה שהיא הגיעה (מאחרת כרונית). אבל היא הגיעה עם הבנות של בעלה. שכן אמרתי לה שלא מפריע לי שהן תבאנה איתנו להסתובב בנחלת בנימין. חוץ מזה כל דיעה נוספת על איך לעצב את הסלון שלי ואת הבית בכלל יכולה להיות טובה.
אז נסענו לנחלת בנימין, שם פגשנו גם עוד חבר של דודה שלי, והסתובבנו, בעיקר בחניות של וילונות. הבנות הציעו בעיקר צבעי פסטל לסלון שלי, סגנן שאנטי או סגנון רך כזה, שאני משום מה לא ממש מתחברת אליו.
הסגנון הפסטלי יתאים מעולה לחדר שלי, אבל בסלון אני רוצה ליצור אווירה חמימה כזו, של כייף לבוא ולשבת ולא אווירה אוורירית.
דווקא מצאנו שם פופים, נחמדים כאלה, מהסוג שנראים מרובעים כאלה אבל כשיושבים בהם הם מקבלים בדיוק את צורת הגוף שלך.
בסוף לא קנינו כלום, החלטנו שקום כל נקנה שטיח. למרות שבשבוע שעבר דודה שלי הביאה לי שטיח בצבע צהוב בהיר כזה, אבל הוא גם קטן מדיי לסלון שלי וגם הצבע לא מתאים לו. כי אני רוצה צבעים חזקים בסלון, צבעים דומיננטיים ולא צבעים בהירים.
למצוא שוב זמן לקניות מהסוג הזה תהיה משימה לא קלה.
כשדודה שלי באה יחד עם הבנות לבית שלי פעם ראשונה בעצם שיצא לי להכיר אותן כמו שהן באמת. קודם כל בחיים שלנו לא התחבקנו (אלה הבנות של בעלה). תמיד כשאנחנו נפגשים זה מפגשים משפחתיים כאלה וגם אף פעם לא יצא לנו לדבר. והן ממש חכמות ומצחיקות (אפילו שאחת ב16 והשנייה 13). זה היה נחמד להיות איתן יחד. עד שאבא שלהן הגיע אז הן חזרו להיות שקטות כמו תמיד.
אחרי שסיימנו להסתובב בנחלה, לא שראינו יותר מדיי דברים בנחלה, ראינו בעיקר וילונות. אז נשארנו רק דודה שלי, חבר שלה, ואני החלטנו ללכת לאכול. סתם ישבנו באיזו מסעדה נחמדה ליד נחלת בנימין וניהלנו "שיחת בנות" זה היה נחמד כזה.
מצחיק, אני תמיד מצליחה להתחבר לאנשים שהם יותר מבוגרים ממני, דודה שלי וחבר שלה בני 39.
איפה הם האנשים בגילי? אני לא יודעת...
ביום שני לאמא שלי הייתה יום הולדת 50. קודם כל לקחתי יום חופש מהעבודה. אז אמא שלי החליטה לנצל את הרעיון וללכת איתי לכמה רופאים (כי מזמן לא הלכתי לבדוק כמה דברים). מכל העניין יצא שיש לי ניתוח בדצמבר כדי להוריד איזו נקודת חן, שהחן לא יאה לה יותר. חוץ מזה גם הלכנו לקנות לי קצת בגדים לחורף. מצחיק אבל בכל פעם שאני מסתובבת בחנויות של פוקס בת"א אני לא מוצאת כלום ואני אפילו חושבת שהבגדים שם ממש לא יפים, אבל יש לי חנות קבועה של פוקס שאני קונה בה בשהם, ושם אני תמיד מוצאת בגדים יפים, לא היה מצב שיצאתי משם בלי משהו שרציתי. פשוט המוכרים שם נחמדים.
החלטנו ללכת למסעדה שאנחנו מכירים שנמצאת באזה"ת שילת. אבל כשהגענו המסעדה הייתה סגורה כי הם בשיפוצים. אז הלכנו למקום אחר, קצת עממי יותר. אכלנו ודיברנו, ופתאום באמצע כל האוכל סבתא שלי התעלפה, אח"כ היא הקיאה, ואז כבר הגיע האמבולנס ונסענו בעקבותיו לבי"ח בפ"ת. מפחיד היה הדבר הזה, בכלל כשמישהו מתעלף במיוחד כשזה קורה למישהו מהמשפחה.
טוב אז סבתא שלי בסדר, מסתבר שלא טוב לה לאכול מהר מדיי (כבר לא פעם ראשונה שקורה מקרה כזה). והיא בריאה והכל אצלה בסדר.
מחר אנחנו חוגגים את היום הולדת של אמא שלי עם המשפחה בבית של סבתא שלי. שם נתקשקש שוב, נדבר ובעיקר נאכל (את האוכל של סבתא שלי שהוא בכלל שווה).
בשבוע שעבר אחי סיים מסלול. אחי בצבא בסיירת התנדבותי של הצנחנים. הטירונות שלהם נמשכה סה"כ שנה וחצי וסיום המסלול היה בעצם סיום הטירונות. הטקס היה צריך להיות במצדה, אבל בסוף היה בבסיס של היחידה ליד נתניה.
לפי ההורים שלי הטקס היה מאוד מרגש. אני לא יכולתי להגיע. חברה של אחי הייתה שם גם. מצחיק הבן אדם הזה, יש לו חברה, אבל הוא מסרב בתוקף שייקראו לה החברה שלו. אח שלי פרפר, אבל אין שום דבר רע בזה שתהיה לו חברה לכמה חודשים, זה לא יהרוס לו את המוניטין זה בטוח.
ההורים שלי כל הזמן שואלים אותו על זה, האמת אני הייתי משתגעת מהנדנוד שלהם. אם מישהו צריך להגיד על זה משהו זה חברים של אחי (שגם יורדים עליו על זה שהוא לא רוצה להגדיר אותה בתור חברה שלו).
ואיך לא קצת על העבודה שלי.
אז החליפו לנו ר"צ ויש לנו ר"צ חדש, שבתור בן אדם הוא מאוד נחמד. אבל בשבוע האחרון שהוא היה במשרד שלנו כל הזמן זה היה משגע. קודם כל כי הוא לא יודע את העבודה כי הוא חדש. ובכל פעם שהייתה איזו תקלה והיינו צריכים שזה ייפתר מהר לקח שעות עד שמשהו קרה. מה שאומר שכל השבוע היינו במצב שאין רגע מנוחה מהטלפון.
כשאני באה לאחמ"ש שלי (שלא היה השבוע כי הוא היה בקורס) עם בעיה שצריכה להיפטר מיידית ובשביל זה אני צריכה שהוא יתערב, והר"צ שלי אומר אין מה לעשות. זה פשוט מעצבן. בשביל מה אתה ר"צ? בשביל זה יש לך את הכוח כדי לשנות דברים ולצעוק על אנשים שאנחנו לא ממש מזיזים להם. זה פשוט שיגע אותי הדבר הזה.
כעיקרון במשמרת הר"צ לא נמצא איתנו במשרד, למעשה הוא לא מתערב בשום דבר רציני. האחמ"ש דואג לכל הנציגים וגם דואג לפטור כל בעיה שצצה במהלך המשמרת (כולל תקלות שונות). הר"צ אמור לדאוג לכל הדברים המנהליים הוא לא אמור להתערב לנו בעבודה. ולכן זה היה מעיק שהוא היה כל היום במשרד. זה היה כמו לנסוע בפול גז בניוטרל.
עד כאן להפעם
שיהיה לכולנו סופ"ש נעים!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
