אני כל הזמן נמצאת בחברת אנשים, כולם אומרים לי שאני נראית טוב, ואני ממש לא מסכימה עם זה.

יש מסביבי תמיד הרבה אנשים, חלקם חברים חלקם אנשים מהעבודה, אבל בעצם אני לבד. וזה לא תמיד מרגיש כל כך טוב כמו שאני מראה את זה.

אומרים שצריך לחכות הרבה בשביל משהו טוב, אבל באמת שנמאס לי להיות לבד, אף פעם לא הייתי כ"כ הרבה זמן בלי בן זוג.

כשאנשים שומעים שאין לי חבר הם מרימים גבה.

מה אני באמת נראית תפוסה?

(כי אני לבד כבר, אמממ... שנה וחצי).

למה סוף סוף אם מישהו מתחיל איתי אני מגלה שהוא נשוי?

גברים יכולים להיות מסובכים לפחות כמו נשים (טוב אולי רק לפעמים)

כמו למשל לכו תבינו גבר שיגיד שהוא כל כך רגיש מבפנים שהוא לא רוצה להיפגע שוב.

ולמה תמיד הגברים הרגישים האלה דווקא הולכים עם הבנות הכי בי'ציות שיש?

למה תמיד שאני מתחילה עם מישהו אני מקבלת לא בתור תשובה?

מה גברים כ"כ מאצ'ואים שהם לא יכולים לקבל את זה שאישה מתחילה איתם?

לפעמים נמאס לי להיות במצב שבו כמעט הכל נמצא בסימן שאלה. לפני שנתיים ידעתי בדיוק מה אני רוצה ללמוד, היום אני לא ממש סגורה על הכיוון (ובגלל זה אני עובדת ולא לומדת). לפני שנתיים ידעתי בדיוק מי אני והיום אני לא כ"כ בטוחה שמי שאני זה בעצם בן אדם טוב, אולי אני בעצם לא...

אני לא יודעת אם מי שאני היום זה מי שאני רוצה להיות בכלל