הלכתי אתמול לישון כשאני מנסה לא לשמוע את טיפטוף הגשם השוטף שירד בחוץ. אני לא זוכרת אי פעם ששמעתי את הגשם כל כך חזק מתדפק לי על החלון, הייתי בטוחה שהוא נכנס פנימה וכמה פעמים בדקתי שהתריסים אכן מוגפים. ליד החלון של החדר שלי גם נמצא המנוע של המזגן והגשם על זה בכלל מרעיש (מתכת וגשם, שילוב קטלני). אבל הגשם זניח לעומת הרעמים האלה. מזל שאחרי שנרדמתי הייתי כ"כ עייפה וישנתי כל כך חזק, שגם אם הבית של השכן היה מתפוצץ סביר להניח שלא הייתי שומעת.

בוקר, אני קמה שעדיין חשוך בחוץ וגשם. רק לצאת מהפוך, אוף כמה מעצבן זה יכול להיות, לצאת מהמיטה החמה לקור הזה שיש בחדר. לצאת מהחדר להתארגן ולצאת בגשם שוטף (וכמובן עדייןם חושך ב6 ורבע בבוקר). כשהגעתי לתחנת רכבת ראיתי תאונה מחרידה באיילון דרום, מכונית הסתובבה (צלחות קוראים לזה) ונתקעה בגשר, 5 דקות עמדתי שם בהלם, עד שנזכרתי שאני חייבת להגיע לרכבת.

יש לנו הסעות מרכבת מרכז ליקום, כל בוקר. אני נוסעת עם הר"צ שלי ועוד מישהו מהצוות שלי, ועוד אנשים מהחטיבה שלי שאני פחות מכירה. זה נחמד לנסוע עם אנשים שמכירים, גם אם לא תמיד עסוקים בלדבר (כי העייפות, מה לעשות העייפות הורגת). במקום שאנחנו מחכים להסעה, על דרך נמיר, יש עוד הסעות של עובדים, יש הסעה אחת של עובדים בסינימה סיטי שכל פעם מציעים לי שייקחו אותי לעבודה.

בעבודה שלי יש מישהו, אחד מהעובדי תחזוקה שכל בוקר טורח להגיד לי בוקר טוב, דיי מטריד אם לומר את האמת. נראה לי כאילו הוא שם בכוונה בזמן הזה שכולם מגיעים. אני מנסה להתנחם בעובדה שעוד שבועיים יהיו פה הרבה יותר עובדים ועובדות, ככה שהוא יפסיק לשים לב אלי, כי זה באמת מעצבן. בינתיים אני מנסה לנקוט בגישה של ההתעלמות.

היום כשהוא אמר לי בוקר טוב כולם הסתובבו לראות מי אמר את זה.

ולא אני לא מעוניינת בו בכלל, הוא לא הכיוון שלי.

אני לא טיפוס של חורף. לא סובלת את הקור הזה ששורר בחוץ. ובכלל כשיורד גשם ואני צריכה לצאת, וזה שהכל רטוב. ואת זה שצריך ללבוש כמה שכבות של בגדים, כי בחוץ קר, ובפנים נעים ולפעמים אפילו חם משהו. שיטת הבצל נחמדה, אבל גיליתי שאני צריכה שיהיו בגדים מגוונים להגיע איתם לעבודה.

יש מישהי מהעבודה שלי שכבר 3 ימים באה עם 3 בגדים בדיוק, אני לא מבינה איך היא יכולה לעשות את זה? אני מניחה שהבנים אצלינו לא ממש שמים לב לזה, אבל אני חושבת שאף אחד לא היה רוצה לדעת אם כיבסת או לא כיבסת את הבגדים שלך. ועם כל הכבוד לחורף, כביסה צריך לעשות.

בארוחת צהריים אני תמיד הולכת לאכול עם 2 בנים שקורעים אותי מצחוק, כל הארוחה הם מספרים בדיחות באנגלית, בדיחות של אדי מרפי מאיזה מופע שלו שהם הורידו, זה קורע לגמרי, הם פשוט אימצו את ההגייה שלו וככה הם מדברים כל הארוחה.

אנחנו יוצאים לאכול בשלישיות, וזה שיפור לעומת פ"ת אז היינו יוצאים לאכול כל אחד בנפרד.

מצחיק, משום מה לא נראה לי שאני טיפוס של חיקויים וצחוקים כאלה, כאילו זו לא ממש אני. זה נחמד להיות לידם אבל אני לא ממש יכולה לשתף פעול איתם.

חורף, והכל אפור בחוץ ואמרו שהגשם ימשיך לרדת, או יותר נכון להיות דיי עקבי עד יום שלישי בעוד שבוע (משהו כזה). לא שאני סובלת מזה תוך כדי עבודה, אבל אם הוא רק יכול להפסיק לרגע כשאני יוצאת החוצה בדרך הבייתה, זה יכול להיות נחמד.