האם מישהו מאתנו באמת יודע?

חבר טוב שלי אומר שאני חושבת שאני יודעת. אבל עד שאני לא אצא לחיים האמיתיים אחרי שאני אסיים את התואר שלי ואתנסה במקצוע שבחרתי לעצמי אני לא אדע אם זה באמת מה שאני רוצה.

ולמה אני מעלה את הסוגייה הזו בפניכם?

טוב אז חבר שלי, לא יודע מה הוא רוצה, בכלל אין לו שום כיוון. והמשפחה שלו לוחצת עליו מאוד ללמוד הנדסה, רק מה, הוא לא ממש טוב בכל מה שקשור למקצועות הריאליים. מה לעשות, לא כולנו טובים במתמטיקה, פיזיקה וכד'. השנה הוא עושה פעם שנייה מכינה להנסדה והוא נופל ולא יודע למה. אתמול יצא לנו לדבר והוא אמר שכשהוא במכינה הוא מרגיש מין עקצוץ של "אני לא רוצה להיות פה זה מעיק עלי". אמרתי לו שזה ההבדל בינו לביני, אני רוצה להיות פה וללמוד, הוא כנראה שעדיין לא. כל עוד הלימודים באוניברסיטה, שמשלמים עליהם המון כסף, ואתה מגיע לשם בהרגשה של "מכריחים אותי להיות פה" זה כבר לא גישה טובה, לפחות לדעתי.

חבר שלי החליט שיש לו ליקויי למידה. יצא סתם במקרה שכמה אנשים מהכיתה שלי ואני דנו בנושא. אני מכירה את הנושא מקרוב כי לאחי יש ליקויי למידה והוא מטופל עוד מבהי"ס היסודי (היום הוא מסיים תיכון). ואנשים שם דיברו על הקשיים שיש להם בללמוד מקצועות. חבר שלי השליך את זה על אי ההצלחה שלו במתמטיקה ופיזיקה. שאלה מקצועות קשים לכשעצמם, אבל למי שאין ראייה מתמטית, יהיה לו קשה בזה, ומה לעשות שלא לכולנו יש...

בדר"כ אנשים שיש להם ליקויי למידה יש להם בעיות בכמה מקצועות (ולא רק הריאליים). אבל חבר שלי רוצה שיהיה רשום שאין או יש לו בעיה. אז היום אנחנו הולכים לעשות לו אבחון אצל מאבחנת.

אני לא מתנגדת, מאוד חשוב לי שהוא ימצא את עצמו, ואם הוא צריך שמישהו יגיד לו שאין לו שום בעיה, אז שיהיה... (ואולי בעצם יש לו בעיה, מי יודע?).

העניין המוזר פה, זה כששאלתי אותו מה היו התחביבים שלו בתיכון או כילד, לא הייתה לו תשובה בשבילי. אני יודעת שהוא למד לנגן, אבל הוא לא אהב את זה. הוא לא יכול לבוא ולהצביע לי על משהו ולהגיד לי - את זה אני אוהב לעשות. בעוד שאני יכולה להכין רשימה של דברים שאני  אוהבת לעשות. ואני מרגישה לפעמים כמו מורה, כשאני מציעה ללכת לאנשהו, או לעשות משהו מיוחד...

כמו שהלכנו לאחוזת הלפרין (שכתבתי עליה בפוסט הקודם) זו מסעדה על רמה. ויצאנו בב"ש להמון מסעדות סתם ששם לא יצאנו בזול (אני לא חושבת ש-180 ש"ח לארוחת צהריים במסעדה עממית משהו זה זול ועוד בצהריים). עניין של תפיסה, בת"א למשל הכל יותר יקר...

הנה עוד דבר, הוא בן 24 והוא לא יודע לבשל כלום (נו הוא יודע לעשות חביתה, אבל את זה ידעתי לעשות כבר בגיל 10 לבד). בשנה שעברה הוא גר בדירה שכורה בב"ש והוא חזר לבית של ההורים שלו הרבה, הביא משם אוכל. ובעיני כל העניין של יציאה מהבית הוא להיות עצמאיים, ללמוד לחיות לבד ולהסתדר לבד. הרי ההורים שלנו לא יהיו לידינו כל שניה בחיים שלנו.

ונחזור לתחביבים, אני לא מבינה איך אי אפשר לזכור מה עשית בתיכון, בחיטיבה ובביה"ס יסודי, אצלי זה נמצא בזיכרון. ההורים שלי דאגו שלכל אחד יהיה פיתוח של הכישורים שלו, אני למשל למדתי מוזיקה ואומנות (ציור בעיקר) מגיל 4 ערך, הייתי בחוגים, הייתי בתנועת נוער ויצאתי להמון טיולים, בביה"ס היו לנו טיולים של הליכה. בכיתה ז' אפילו הייתה לנו עלייה לרגל לירושלים 3 ימים הלכנו ברגל מחולדה עד ירושלים (כל הדרך ברגל). בתיכון גם עשיתי דברים, הדרכתי בתנועת נוער, הדרכתי סניפלינג וטיפוס (בחוג ברעות), וכן היו הלימודים, והחברים מהביה"ס, וטיולים של ביה"ס (טיולים נודדים שווים בהחלט).

ואלה דברים שאהבתי לעשות (נו טוב, לימודים אולי לא היו ה-דבר שהכי אהבתי באותה תקופה). אמא שלי דאגה שהילדים שלה יפתחו חוש תרבותי (אני למשל אוהבת לקרוא, הייתי "תולעת ספרים"), לקחה אותנו להמון הצגות ילדים, חוגים...

לא יודעת, אני לא יכולה להגיד שבגלל שהוא גר בדרום אז זה משפיע, כי תרבות יש בכל מקום. נכון שהדרום שונה מיתר חלקי הארץ אבל לא עדי כדי כך...

עד כאן ההגיגים שלי להיום...

נשתמע...