א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִיוַיְנַשְּׂאֵהוּ; וַיָּשֶׂם, אֶת-כִּסְאוֹ, מֵעַל, כָּל-הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. ב וְכָל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָןכִּי-כֵן, צִוָּה-לוֹ הַמֶּלֶךְ; וּמָרְדֳּכַילֹא יִכְרַע, וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. ג וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְלְמָרְדֳּכָי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר, אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. ד וַיְהִי, באמרם (כְּאָמְרָם) אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע, אֲלֵיהֶם; וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַיכִּי-הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר-הוּא יְהוּדִי. ה וַיַּרְא הָמָןכִּי-אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה. ו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹכִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁעַם מָרְדֳּכָי. ז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂרהוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.
ח וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁיֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. ט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. י וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ, מֵעַל יָדוֹ; וַיִּתְּנָהּ, לְהָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִיצֹרֵר הַיְּהוּדִים. יא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. יב וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. יג וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְלְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. יד פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּיםלִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה. טו הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה.
על אחשוורוש:
הבן-אדם שולט במאה עשרים ושבע מדינות, אבל תראו באיזו קלות כולם שולטים בו!
ושתי שולטת בו...
המן שולט בו...
מרדכי שולט בו...
סריסיו שולטים בו...
בסוף גם אסתר שולטת בו...
כנראה שאין שום קשר בין כוח לשכל.
גם אם היה טיפש, המדרש מצא אצלו כמה מעלות טובות, למשל:
הוא חיכה שלש שנים של מלוכה לפני שעשה לעצמו מסיבת הכתרה.
הוא חיכה עוד ארבע שנים לפני שמצא אישה הוגנת.
מי שהיה עושה לו טובה הוא היה רושם את זה בספר וגומל לו.
ההיסטוריון היווני הרודוטוס העיד, שבפרס העתיקה העלבון הנוראי ביותר היה להגיד לבן-אדם: "אתה פחדן כמו אישה". הפרסים של אז היו כנראה שוביניסטים אמיתיים. הזלזול שלהם לנשים הופך את ושתי לסטריאוטיפית המקראית של הפמיניסטית המיליטנטית. היא לא הייתה מוכנה לצעוד מול כל החבר'ה במשתה הפראי שלהם .
המן אומר למלך את המשפט האנטישמי הראשון. למה להרוג את היהודים ?
לא בגלל שהם מסוכנים לנו, אלא סתם ככה. כי בא לי. מה אכפת לך?
חבר טוב שלי
יש לי חבר טוב, פעם היינו חברים (זוג) ונשארנו בקשר עד היום. היום הוא צילצל אלי אחרי שלא דיברנו משהו כמו 3 חודשים בערך, או שהוא היה עסוק, או שאני הייתי עסוקה. אתם יודעים איך זה.
אחרי ה-small talk שאנחנו מנהלים תמיד, וכן הוא לא מאמין שאני יודעת לבשל. בעצם כשהייתי איתו לא ידעתי לבשל כמעט כלום (גם הייתי צמחונית איזה אופציות היו לי). אז הוא אמר לי שהאח הגדול שלו מתחתן. ולא סתם עם מישהי שההורים שלו לא אוהבים וגם הוא לא אוהב במיוחד. שאלתי מה כבר יכול להיות נורא כל כך בה? מסתבר שאם אני בגיל הטיפשעשרה הייתי סנובית וסוציומטית, אני עדיין לא מגיעה לקרסוליים שלה. מישהי בת 20, שעדיין לומדת בכיתה י"א, נראית כמו טנק שרמן, אוכלת כמו 4 אנשים לפחות, לא עובדת, גם לא ממש לומדת, היא לא עושה כלום (היא לא יודעת לבשל, לנקות, כלום).
על אח שלו הוא כועס כבר ממזמן. הם לא מדברים כבר כמעט שנתיים. מה שהכי מטריד אותו זה שאח שלו הולך עכשיו לחיות על חשבון ההורים שלו. אבא שלהם בנה לאחיו ואשתו לעתיד יחידת דיור ליד הבית שלהם (הם גרים במושב ליד אשקלון), האמא של הבת הביאה להם מקרר, ואחיו בא לאבא שלו ואמר לו, תראה אמא של X הביאה לנו מקרר, מה אתה עשית בשבילנו? מיותר לציין שאבא שלו שהוא בנאי בנה לו את כל היחידת דיור... ולא אין להם עודף כסף...
הוא לא עובד, היא לא עובדת, נשמע לכם הגיוני?
והחבר הטוב שלי, בשיא העצבים, בכלל לא רוצה להגיע לחתונה שתיערך מחר. הוא סיפר לי שההורים שלו אמרו לו שאם הוא לא בא לחתונה הוא יכול לשכוח מהם ולעזוב את הבית. והוא על סף לעשות את זה, הוא נורא כועס על ההורים שלו שהם נותנים לאח שלו להתחתן עם מישהי כזו. ובאמת שהוא לא מהאנשים שמחפשים מגרעות, הוא יחפור וינסה למצוא משהו טוב (אני למשל כשיצאנו, הייתי בתיכון והיום כשאני מסתכלת על עצמי באותה תקופה הייתי ממש בלתי נסבלת).
כנראה שמה שהוא יעשה בסוף, זה להגיע לחתונה לחצי שעה להגיד שלום לכולם וללכת.
ואם לומר את האמת, זה מעצבן שכופים עליו ללכת לחתונה של אח שלו שהם בכלל לא מדברים. הייתי מבינה את זה אם אחיו היה מבקש ממנו לבוא, אבל שההורים שלו ישימו לו אולטימטום כזה... גם עליהם לא הייתי מאמינה...
הוא (חבר טוב שלי) משרת בצבא, עוד חודשיים בערך הוא הולך להשתחרר מסדיר, אולי הוא יישאר בקבע, הוא טרם החליט. אבל הוא לא רוצה להישאר לגור עם ההורים שלו. זה דבר שהפתיע אותי יותר מכל. כשאני הכרתי אותו משפחה וערכי משפחה היו הדבר הכי חשוב לו בעולם. היום הוא מנסה כמה שיותר להתרחק מההורים שלו. וזה עצוב לי באיזשהו מקום, שכל מה שהוא האמין בו קורס מול עיניו.
סרט
חבר שלי ואני הלכנו השבוע לראות את הסרט קולד מאונטן. סרט עצוב, על אהבה של שני אנשים, על מלחמה נוראית שהפרידה ביניהם. סרט טוב (אבל לא לבעלי קיבה חלשה).
זה רק גרם לי לחשוב, שהאמריקאים, היו כל כך לא חכמים, במלחמת האזרחים שלהם, כמה אלפים נהרגו. לא שתגידו שהם שנאו אחד את השני, הם פשוט לא הסכימו על משהו (למי שלא יודע זה היה בעניין העבדות בארצות הברית). הסצינות הכי קשות שם הם של המלחמה. כל כך עצוב לדעת שהאדם יכול לגרום לכל כך הרבה הרס ולכל כך הרבה מוות.
פיצה מטר
פתחו סניף שלהם בבאר שבע, וכמובן שחבר שלי ואני הלכנו לאכול שם (זה היה אחרי הסרט). אז מקום נחמד, קצת יקר לעומת פיצריות בבאר שבע שהן ממש זולות (ואני אישית אעדיף לעשות פיצה בבית). המחירים שם נעים מ-70 ש"ח ומעלה לחצי מטר פיצה (דבר שמתאים לזוג) . אבל מה אגיד, יקר לאיזור הזה. וזה אולי יהיה יומרני מצידי לומר אבל בפיצה האט ובדומינו'ס פיצה שמו לי יותר גבינה על הפיצה.
אם רוצים לאכול שם אז רק לארוחה עסקית, שזה למעשה אכול כפי יכולתך ב-30 ש"ח, סכום שווה לכל נפש לעניות דעתי.
אז נכון יש שם אווירה נעימה ונעשה להם שם בארץ, אבל עדיין זה לא מצדיק מחיר כזה. אני מוכנה להתערב אתכם שחצי מטר פיצה, זה לא מגיע לגודל של מגש עגול משפחתי, ובקושי למגש הביינוני. אז תסלחו לי על הקטנוניות ועל הירידה לדקויות, אבל אני אוכל לסכם זאת בכמה מילים, שאני לא ממליצה ללכת לשם, זה ממש לא משהו, ואם מתחשק לכם פיצה בבאר שבע, יש מקומות אחרים שלא יקרעו לכם את הכיס...
אז הוצאנו 140 ש"ח על ארוחה, זה לא הרבה לארוחה, זה כן הרבה לפיצה (חצי מטר פיצה, שתייה וקינוח אחד לשנינו).
סוף סוף חזרנו ללימודים
ולמה חזרנו, היה פסיכומטרי (שאותו בסוף לא עשיתי, דחיתי אותו ליולי), ולפני כן היה שבוע וחצי חופש. אז לא היו לימודים סדירים במכינה. היה מוזר לחזור, השעות שינה התבלגנו לי קצת במהלך השבוע וחצי האלה. ועכשיו עברנו את אמצע, אני לקראת הסוף, צריך להשקיע את כל הכוחות בלימודים.
מוזר, התאריך שבו אני אעשה את הפסיכומטרי ביולי יהיה בדיוק אותו התאריך שעשיתי פסיכומטרי ביולי לפני שנתיים, מעין סגירת מעגל כזו. גם כשהתחלתי ללמוד במכינה הלימודים החלו ב-12/8 שזה היה בדיוק שנתיים שאני משוחררת מהצבא. עוד סגירת מעגל.
עד כאן להיום...
מקווה שהיה לכם יום מדהים!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
