ועכשיו נראה לי שזה סופי.

כל כך פוגע בי וכל כך מעצבן אותי. אני עצובה וכועסת בו זמנית.

והכל בגללו.

איך כל החודש האחרון הוא היה איתי, כרכר סביבי, נתן לי להרגיש כאילו אנחנו יחד שוב. היינו יחד המון, דיברנו המון, עשינו הרבה דברים יחד. התחבקנו, התנשקנו, נראינו כמו זוג מאוהב.

מסתבר שכל זה היה הצגה.

להורים שלו הוא סיפר שניפרדנו וגם לחברים שלו, וגם אני ידעתי שזה כך, אבל הוא התנהג איתי כאילו שהוא חבר שלי, ולא כאילו הכל נגמר וזה מה שכל כך פוגע פה, ההתנהגות הזו, הצביעות הזו. יותר מכל אני שונאת צבועים ושקרנים, ודווקא הוא התנהג אלי בצורה כזו, זה כל כך מכאיב.

קשה לי לראות את החיים שלי בלעדיו, אבל אני אראה אותו עכשיו כל יום בלימודים, ומה אני אמורה לעשות? להתעלם? לא להתעלם?

אני מרגישה כאילו ביזבזתי חצי שנה מהחיים שלי איתו, אני מרגישה כאילו זה בזבוז, זה מה שהוא גרם לי להרגיש.

אני איתו מתחילת שנת הלימודים ובשל כך כמעט ואין לי חברים חוץ ממנו בלימודים, אין פה יותר מדיי אנשים שאני מכירה בב"ש ומה שיוצא מכל הסיפור הזה הוא שאני נשארת לבד, בכל המובנים של המילה.

אני כועסת עליו, למה הוא בא אלי כמעט כל יום? למה הוא כל כך דאג לי כל הזמן? למה הוא פגע בי ככה?

הוא היה פה קודם ולא רציתי לתת לו ללכת, אבל הדבר הראשון שעלה לי בראש להגיד לו זה צא לי מהבית וצא לי מהחיים ואל תחזור לשם יותר, ואני לא מבינה למה ישבתי פה ולא נתתי לו ללכת, רק עכשיו לפני כמה דקות הוא הלך ולקח את כל הדברים שלו שהיו פה. כשפתחתי לו את הדלת הוא עוד שאל אותי אם להתקשר, אמרתי לו שיעשה מה שבא לו... (מה זה ייתן לי אם הוא יתקשר?).

ואני עוד תיכננתי שנאכל יחד ביום שישי, כבר הכנתי חלק מהדברים, חשבתי על דברים אחרים, ועכשיו מה אני אעשה עם כל זה?

אני מרגישה כל כך מרומה וכל כך מנוצלת מכל העניין.

והחלק הכי נורא פה הוא שאני אוהבת אותו, בגלל זה זה כואב לי כל כך.

אני מרגישה כל כך פתאטית עכשיו,

ככה עם כל הדמעות האלה.

אין לי חשק לכלום,

רק להיכנס למיטה ולישון,

לישון עד שהכאב הזה יעלם...