הפרוייקט שפתחה הדודה

5 שנים לישראבלוג

ואני פה סוגרת שנתיים וחצי

בכלל התחלתי לקרוא פה אנשים ולא לכתוב ולאט לאט נכנסתי לקטע של הכתיבה.

אחד הבלוגרים פה, שהיום בקושי כותב בישרא  (הוא נמצא יותר בתפוז מסיבותיו שלו) אמר לי שאני חייבת לכתוב.

כתיבה אצלי הייתה ועדיין דבר שקורה, תלוי במוזה כלשהי, יש לי אתר משלי בבמה החדשה ששם יש לי שירים וסיפורים שכתבתי, אני כותבת מגיל 12-13 משהו כזה. ואת הלינק לאתר אין פה כי שם כתוב השם המלא שלי ולא כינוי כמו שפה.

מי שלא מכיר אותי, אני הדר, בת 25, ואני כותבת פה על החיים שלי בעיקר. אולי קצת אגואיסטי, אבל זה המקום שבו אני כותבת מה שעובר עלי, ואני מקבלת תגובות, ביקורת, משהו, אנשים שמגיבים לי, נראה לי בצורה הכי אובייקטיבית שיש.

יש פה אנשים שקוראים אותי ממש מאז שהתחלתי (וההתחלה לא נראתה טוב, תאמינו לי), נראה לי שעברתי חתיכת שינוי מאז, עוד מעט 3 שנים של עליות ומורדות, ואני עדיין פה.

אני לא בן אדם ציני, אני לא חושבת שאני כותבת מצחיק (למרות שאני יכולה לנסות), ואני לא כותבת בשביל הרייטינג. אני חושבת שהמקום הזה, ישרא, בשונה ממקומות אחרים (אתרים של בלוגים) מרגיש לי כמו בית שני, אף פעם לא חשבתי לעבור למקום אחר, האנשים פה, או יותר נכון הקוראים שלי ואלה שאני קוראת אותם, הם כמו חברים, חלקם וירטואלים, חלקם נכנסו לי יותר לחיים, חלקם ראיתי (חלק מאוד קטן האמת). אני לא רודפת אחרי פגישות עם אנשים, למרות שזה בהחלט מסקרן לראות מי מסתתר מאחורי בלוג זה או אחר. האנשים פה הם אלה שעושים את המקום לנעים.

אני אוהבת לקרוא על החיים של אנשים שנותנים לנו הצצה קטנה לחיים הפרטיים שלהם. אני אוהבת לקרוא פוסטים שכתובים טוב, את השנינות הזו, פוסטים על סקס (שהלוואי ואני הייתי יכולה לכתוב ככה טוב על סקס).

כשהתחלתי לכתוב פה, לפני כמעט 3 שנים, זה היה קצת אחרי שעברתי לב"ש (עשיתי שם מכינה להנדסה), כמה מים עברו בנהר מאז...

היום אני גרה בת"א (שנתיים גרתי בב"ש וזו השנה השנייה בת"א)

אז ישרא היה הקשר שלי לבחוץ, מחוץ לב"ש, שהיא (והדרום בכלל) דיי מבודדים מכל יתר המדינה.

אז היה לי חבר

היום אין (לא סובלת מזה עד כדי כך האמת).

ונראה לי שהתבגרתי (למרות שחיצונית כל מי שמכיר אותי בעבודה אומר לי שאני נראית הרבה פחות).

ישרא בן 5 שנים

3 שנים אני קוראת פה

קצת יותר משנתיים וחצי כותבת פה בעצמי

בשבילי זה כמו בית שני

החיים מסתבר – הם כאן