RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2019
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כל מיני דברים קטנים
יום העצמאות
עבר בשקט יחסי
בערב לא ממש יצאתי, לא התחשק לי (למרות שקיבלתי מספר הזמנות) פשוט לא היה לי כוח
לאחרונה (כבר כמה חודשים האמת) אני מותשת, אני מרגישה עייפות כזו שבחיים לא הרגשתי
אני ישנה כמו חתול פרסי (בערך 12 שעות ביום), וזה כבר הפסיק להצחיק גם אותי
להירדם אחרי הצהריים ובקושי להוציא את עצמי מהמיטה אחרי שעה, שעתיים וגם שלוש שעות
אז עשיתי בדיקות
מסתבר שאני אנמית (בעיה נפוצה אצל נשים)
גם אחותי הקטנה אנמית (היא אבל מתעלפת, אני לא)
ואי לכך התחלתי לקחת ברזל, ואני שוב מרגישה כמו בית מרקחת נייד (אבל קטן)
ביום העצמאות עצמו נסעתי להורים שלי
איזה כייף זה שיש תחבורה ציבורית ביום שהוא שבתון
היו שם זוג חברים של אבא שלי מהעבודה והילדים שלהם
אוכל טוב, קצת שמש (נשרפתי, כבר עבר)
והיה נחמד
יום אח"כ היה חופש
כמובן שישנתי כל היום כמעט
היום התחלתי לקחת ברזל, נקווה שישתפר קצת
על כמה דברים טלוויזיה שיצא לי לראות במקרה
ביום שישי ראיתי באולפן שישי, את הסרטון המקוצר של גוגל בייבי (של ציפי ברנד).
למי שלא ראה, אספר שהסרטון מספר למעשה על סוג של בית חרושת לתינוקות אם תרצו. מקום בהודו, שבו נמצאות נשים שמוכנות לשמש כאם פונדקאית, לזוגות, יחידים, לא ממש חשוב מי, העיקר הכסף שיסדר להן את החיים (כמעט כולן נשים נשואות שצריכות כסף).
הנשים האלה נושאות את העוברים המופרים, ומקבלות על זה 6500$.
מסתבר שבהודו זה מה שמסדר לאנשים את החיים.
אבל לא על זה רציתי לדבר, הסרטון עצמו לא מזעזע, ז"א לא רואים שם שום דבר מחריד (הסרט המלא יוקרן בדוקאביב - הפסטיבל הבינ"ל לקולנוע דוקומנטרי). מה שהשאיר אותי עם הפה פעור זה שבעצם כל אחד יכול לעשות את זה. למרות שאומרים לנשים את כל הסיכונים הכרוכים בהריון ובלידה, הן עושות את זה כאילו זה דבר של מה בכך (צריך כסף, הריון = עבודה), והן מטופלות לגמרי בהוסטל שבו הן נמצאות (המקום נראה נקי וסטרילי). אבל עצם הרעיון, שלהביא ילד הפך להיות כמו פס ייצור. כל מה שצריך זה להביא ביצית מופרית ווואלה יש ילד, ממש כמו ייצור מכוניות.
אני לא מקנאה בנשים שאינן יכולות ללדת, ואני בטוחה שאין כמו חווית ההריון והלידה עצמה.
ופה העניין זה מתפספס, גם כי בעיקר הפונדקאיות מהודו, הזוג לא בהכרח חייב לפגוש את הפונדקאית המיועדת. היא רק עושה את תפקידה. הריון ומוסרת את הילד. בלי להגיד מילה, בלי אף אחד שיבוא ויחבק על האובדן, בכל זאת ילד שגדל בתוכה 9 חודשים.
ונכון זוגות שלא יכולים להביא ילדים לעולם לא צריכים לשלם 120 אלף $$$ בשביל אותה תוצאה במדינות מערביות
אבל להפוך את כל עניין ההריון והלידה לפס ייצור, זה פשוט מאוד חורה לי
אני לא בטוחה שאני יכולה אפילו להסביר את זה
כי מצד אחד זה דבר טוב, זה נותן ללא מעט זוגות, שאין להם כל כך הרבה כסף לשלם לאם פונדקאית, סיכוי לילד ביולוגי משלהם (ואולי לא רק לאחד).
מצד שני, זה הופך את כל עניין ההריון למשהו שהוא סוג של "לא טיבעי"
נגיד גבר רוצה ילד, והילד שיוולד לעולם לא יידע מי האמא שלו
ופה גם עולה עוד שאלה לגבי דת, הרי היהדות נקבעת לפי האמא, ואם התורמת לא יהודיה, אז הילד גם לא
לנשים יותר קל להסביר תרומת זרע, ולהראות תמונות של הריון ותמונות מהבית חולים, אבל גבר מביא הבייתה ילד already made. לא יהיו לו תמונות של אולטראסאונד, לא את חווית ההריון והלידה, לא תמונות מהבית חולים, כלום.
נגיד אישה שעברה את גיל הפריון רוצה ילד, היא לא יכולה לתרום ביצית, אז מחפשים לה גם תורם זרע וגם תורמת ביצית. ככה שהילד בכלל לא ביולגית שלה.
ככה זה, ילד בהזמנה.
בערוץ HOT בידור ישראלי יש סדרה בת 12 פרקים שנקראת "סוף עונת התפוזים" שחוקרת את נבכי הרוק הישראלי מהקמת המדינה עד פחות או יותר ימינו אנו.
מה אני אגיד לכם, זה גרם לי להצטער שפיספסתי את שנות ה-80, נראה כאילו כל האקשן היה שם ואנחנו ילדי שנות ה-90 (הנוער יותר נכון) קיבלנו רק את הסוף של מה שהיה חגיגה גדולה.
היום הכל נשמע כמו סוף שבוע רגוע, הופעת אנפלאגד אחת גדולה, אין דיסטורשין, אין גיטרות מייללות (לא הרבה בכל אופן) הרוק הפך להיות סופט רוק, אפילו אצל הזמרים שהיו הכי רוקיסטיים אז.
אני לא יכולה אפילו להגיד במילים כמה הסדרה הזו נרחבת, וכמה נכון, הרוק הישראלי היום בקושי קיים
זה משהו שבהחלט אני יכולה להמליץ לראות
| |
הכל התחיל בעצם ביום שלישי
חבר טוב שלי, שלא דיברתי איתו הרבה זמן (3 חודשים בערך, כי הוא נעלם), התקשר והזמין אותי לצאת.
אמרתי לעצמי, יום שלישי בערב, אין לי תוכניות מיוחדות, מחר (יום רביעי, ערב חג) יש חופש, נצא לבלות קצת.
בתוכנית היה, להיפגש בפאב, מופע דראג, אוכל שתייה וכייף
ובאמת היה ככה
בלילה חזרתי הבייתה ברגל (להוריד את ההמבורגר הזה שאכלתי ב12:30 בלילה, ממש לא מומלץ לאכול בשעות כאלה, ההמבורגר היה דווקא מהטובים שאכלתי!).
כשהגעתי, אחרי המקלחת וההתארגנות לישון שמעתי רעשים מוזרים בבית, אבל ייחסתי אותם לאנשי הבילויים מבחוץ
והלכתי לישון (בערך ב4 בבוקר).
כשקמתי בבוקר (צהריים כמעט, היה 11:00) הרעשים מהלילה המשיכו, עקבתי אחריהם והגעתי למקרר.
יש לי בדירה מקרר ישן, מאלה שיש מלא מלא מקום בהם (כבר לא מייצרים כאלה היום) והוא של בעלת הדירה.
כשפתחתי את המקרר, או יותר נכון את הפריזר, הוא היה בהפשרה, המקרר קירר (פחות או יותר) אבל המקפיא היה רחוק מלהקפיא משהו.
הודעתי לבעלת הדירה שלי, שאמרה שעכשיו ערב חג ואין יותר מדיי מה לעשות עם זה (הסתבר לי אח"כ כבולשיט, כי היה עדיין מוקדם, החג עוד לא נכנס, וטכנאי מקררים היה יכול להגיע). השארתי את כל האוכל במקרר, ונסעתי צפונה לחגוג את החג עם המשפחה שלי
בדר"כ את ליל הסדר אנחנו תמיד עושים אצל ההורים שלי בחברת המשפחה המצומצמת. ואם לא המשפחה המצומצמת, תמיד המשפחה מהצד של אמא שלי (הצד הלא אשכנזי של המשפחה). בנוסח המצומצם היינו קוראים את ההגדה עד האוכל וזונחים אותה לאחר מכן.
הפעם הוזמנו לדודה שלי (אחות של אבא) והיינו 25 אנשים.
קודם כל זה נחמד, כי אנחנו לא נפגשים הרבה (הם גרים בצפון, שעה נסיעה ואנחנו במרכז) הילדים (קרי אנחנו) כבר גדלנו, ולחלק יש ילדים משלהם (וזה מדהים לראות את הקטנטנים האלה גדלים) מה שעשה את הכל הרבה יותר שמח. ותמיד נחמד להיפגש עם המשפחה. אוכל טוב, יין, צחוקים, ילדים משתוללים. וכן קראנו את ההגדה עד הסוף.
דודה שלי הזמינה גם את המשפחה של אמא שלי, סבא וסבתא שלי, שהחליטו שהם לא נוסעים לשם ונשארו לבד בבית, ודודה שלי והבת הקטנה שלה.
אחרי הסדר, אבא שלי אחי ואחותי חזרו הבייתה, אמא שלי ואני נשארנו לישון אצל אחותה.
אתמול בערב כשהגעתי הבייתה, המקרר כבר היה מת, הוא למעשה קיצר את כל החשמל בבית.
בעלת הדירה שלי הציעה את המקרר שלה כדי לשמור על הדברים שלי שצריכים קירור/הקפאה והזמנו טכנאי להיום.
דו"ח הטכנאי היה שהמנוע של המקרר מת, מת, מת באמת
רק מה, היום יום שישי והכל סגור, ולהביא מנוע חדש אפשר יהיה רק ביום ראשון 
מה שמשאיר אותי בלי מקרר כל הסופ"ש
מנוע חדש עולה 1200 ש"ח 
אבל המקרר הזה, זה מהסוג שלא מת (למעט חלקי חילוף) להורים שלי יש כזה והוא בערך בגיל שלי.
אז הוחלט על תיקון, אני אשלם, ובעלת הדירה תתקזז איתי בשכ"ד.
אבל בינתיים סופ"ש בלי מקרר
הדברים שלי במקרר של בעלת הדירה (גרה דירה לידי, כי זו דירה מחולקת) שאמרה שאין לה בעיה אם אני אצטרך משהו שאני אדפוק על הדלת.
אבל גם התקשרתי להורים שלי שיציידו אותי בציידניות עם קרח.
בכל זאת קשה לחיות בלי מקרר.
היו כל כך הרבה תקלות בדירה הזו מאז שאני גרה פה
הבניין ישן, המערכת חשמל זוועתית (יש פה נפילות מתח כל הזמן)
הייתה לי דליפת גז שבשל כך הוחלף לי התנור בתנור חדש
ועכשיו המקרר
אני מניחה שזה לא כל כך נורא
כי זה בא נקודתי, ובדר"כ מטופל גם מאוד מהר
לא כמו בדירה שגרתי בה לפני כמה שנים שנשארתי בלי חשמל שבוע וחצי
אבל עדיין, תקלות כאלה גורמות לי לשבור את הראש באיך לאלתר בינתיים משהו בשביל חיים נורמליים
מזל שיש לי חופש בחוהמ"פ וביום ראשון יגיע טכנאי להחליף את המנוע במנוע חדש.
לפחות עכשיו אני אוכל לנקות את המקרר 
שבת שלום!
| |
חג אביב שמח!
השבועות האחרונים היו מאופיינים בימים שאו שהייתה בהם הרבה עבודה או שלא
אבל עיקר הבעיה הייתה עייפות בלתי מוסברת שלי, שאחרי שעשיתי 1+1 הבנתי מאיפה היא נובעת, סגרתי את ה"חור" הזה, העייפות נעלמה, טוב לא לגמרי לגמרי, אבל המצב הרבה יותר טוב ממקודם.
אתמול בעבודה שלי הייתה הרמת כוסית לחג, באמת עשו משתה חביב, קיבלנו את המתנות לחג (הייתי מעדיפה שהמשכורת תיכנס בזמן!)
אני לא מבינה מה האובססיה של האנשים עם המתנות לחג, למה כולם עושים השוואה מי קיבל מה, כמה ולמה. יש פה איזו תחרות?
אחרי הכל אנחנו לא עובדים בשביל התלושים לחג (למרות שזה נחמד לקבל מתנות כאלה אני מודה).
כמובן בהרמת כוסית היו את הדיבורים של המנהלים
שעה שלמה בערך שמענו על המצב הכלכלי, איך הוא משפיע על המדינה ועל החברה
לא שזה רע כן, זה רק מפחיד מה שהולך בחו"ל
ישראל עדיין בתוך בועה, המשבר לא פגע בה עדיין קשות
אבל בחו"ל, בחו"ל המשבר הכלכלי חוגג
חבר טוב שלי סיפר לי שהורידו לו את המשכורת ב-50% והוא לא יכול להגיד על זה כלום כי אם יפטרו אותו, אין מי שייקח אותו לעבודה.
אני באמת מקווה שהמציאות שקיימת בחו"ל בשל המשבר הכלכלי לא תבקר אצלינו.
ואה, כן יש לי חופש 8 ימים (עד אחרי חול המועד).
כל החברה למעשה תהיה בחופש, שזה דבר נחמד
חיכיתי לחופש הזה כמה חודשים טובים. בעיקר כי צריך חופש לפעמים מהעבודה
סוף סוף יהיה לי זמן לנוח
החלק המבאס ביום הזה, הוא שהמקרר שלי החליט להיות חולה, מאז אתמול בלילה הוא משתעל כמו חולה אסטמה. והיום בבוקר גיליתי שכל הפריזר שלי לא מפריז (או במילים אחרות המקפיא לא מקפיא) אבל בגלל שהתעוררתי מאוחר היום (סביבות 11) ורק שעה אח"כ גיליתי שרוב הדברים אצלי בתהליך הפשרה, אין יותר מדיי מה לעשות. עדכנתי את בעלת הדירה שלי, שאמרה לי שהמקררים הישנים האלה לא מתים, זה בטח גז שחסר לו או משהו. והיא אמרה שהיא תזמין טכנאי ליום שישי (מקווה שזה באמת ייקרה).
את ערב החג אני הולכת לחגוג עם המשפחה שלי
למעשה אני חושבת שזה החג הראשון מזה שנים שאנחנו לא נהיה בבית.
אנחנו נוסעים לדודים שלי שגרים במושב הבונים
אמא שלי ממתנגדי הנסיעות הארוכות להפתעתינו הסכימה לנסוע עד לשם
כנראה שבעיות הגב שלה השפיעו עליה, כי היא מעדיפה לנסוע עד לשם במקום לארח.
בעצם מה שיהיה שם זה כל המשפחה הקרובה משני הצדדים של המשפחה, למעט סבא וסבתא שלי (ההורים של אמא) שמאז שקיבלנו את ההזמנה לשם (וגם הם קיבלו) שיחקו במשחק באים-לא באים שלהם, והיום אמא שלי אמרה לי שהם החליטו לא לבוא (וזה למרות שאחי הציע לבוא, לקחת אותם מהבית ברכב שלו, להסיע אותם לשם ולהחזיר אותם בלילה). זה לא הם, זו סבתא שלי הקטנונית הזו שלא רצתה לנסוע לשם מלכתחילה.
בערב חג צפויים להיות אנחנו, דודה שלי ובעלה (אחות של אבא) בנות הדודות שלי הבעלים שלהן והילדים שלהן בהרכב מלא, דודה שלי השנייה (אחות של אמא) והבת שלה, ואנחנו. שזה דבר מאוד נדיר שכל הקבוצה הזו מתרכזת במקום אחד.
אמא שלי אחותי ואני נישאר לישון אצל דודה שלי בבנימינה, אבא שלי נשאר לישון אצל אחותו בהבונים, ורק אחי החליט לחזור הבייתה.
יהיה מעניין, יהיה אוכל טעים, ויהיה שמח זה בטוח.
שיהיה לכם חג אביב שמח ומאושר!
| |
דפים:
|  כינוי:
בת: 43 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
