יום שלישי בערב, נר ראשון של חנוכה, אני לא מרגישה שום הרגשה של חג משום מה. לא יודעת למה.
אתמול בלילה לא ישנתי כל הלילה. עשו הפסקת מים יזומה ב2 שכונות בב"ש, מעניין אבל אף אחד מהשותפים שלי בכלל לא ידע על זה. וככה יצא שנתקענו בלי מים להתקלח, ואני לא יכולה לישון בלי להתקלח. המים חזרו ב8 בבוקר ומה שעשיתי כל היום במקום ללמוד ישנתי.
אני נוסעת להורים שלי מחר להדלקת נר ראשון, יהיו שם חברים שלנו, תמיד אנחנו עושים איתם כל מיני ערבים וארוחות. גם אחי יהיה שם, לא ראיתי אותו כבר 3 חודשים. האמת שהוזמנתי ע"י בעל ואישה חרדים להדלקת נרות, אבל אני כנראה אעשה את זה בשבוע הבא באחד הימים. האמת שכבר המון זמן לא ראיתי אותם, אני חושבת שמאז פסח.
מעניין אם יהיה איזה יחס לחג הזה בעבודה שלי, אני יודעת שבדר"כ מתייחסים רק לראש השנה ופסח.
חנוכה בשבילי בתור ילדה היה מין חג קסום כזה. גידלו אותנו על הסיפורים והמלחמות בין המכבים ליוונים. הייתה תמיד אווירה של חג. כבר שבוע מראש שהיינו מכינים הצגות לחג ומופעים. גרתי במושב שיתופי, ובכל חג היו עושים אירוע.
בכלל בגלל שהמקום נמצא באיזו מודיעין תמיד היינו עושים טיולים לכל מיני מקומות שקשורים לרוח החג.
אני זוכרת פעם אחת שנסענו לירושלים העתיקה לשכונות החרדיות כדי לראות את החנוכיות שהם שמים על אדן החלון.
פעם ירושלים הייתה בשבילי מקום קסום.
פעם הרבה דברים היו נראים אחרת.
רציתי לשים את המחשבות שלי על דף.
הכרתי מישהו מקסים ומדהים. אנחנו מדברים המון ועל הכל. הוא גר רחוק ממני, אני בב"ש הוא בנתניה. הוא עיוור, הוא לא ראה מעולם. ויש לי הרגשה שהוא מרגיש אלי דברים שלא בטוח שגם אני מרגישה ככה.
בהתחלה סתם התחלנו לדבר, הכל בקטע אפלטוני, אבל מדיי פעם הלצות קצת לכיוון אחר. הוא המציא לי המון שמות חיבה. ואני שמתי לב שהקול שלו משתנה כשהוא מדבר איתי.
יצא לנו להיפגש. בפעם הראשונה זה היה הזוי לגמרי, אני חושבת שהוא היה כל כך לחוץ. ואז באמת הרגשתי שמפריע לי שהוא עיוור. בחיים שלי לא הכרתי מישהו עיוור, אבל הוא עצמאי כל כך, מסוגל לעשות הכל בעצמו, או לפחות כמעט הכל. ועדיין זה מפחיד אותי משהו להיכנס למערכת יחסים עם בן אדם שמוגבל משהו ביכולות שלו.
הפגישה השניה היתה הרבה יותר טובה. ישבנו, דיברנו, היה ממש נחמד, היה לי כיף.
ועדיין לא חשבתי לכיוון שהוא חושב.
בשיחות שלנו הוא שואל אותי אם אני רוצה שהוא יחבק אותי, או שהוא אמר לי שהוא מת לדעת איך זה להתנשק איתי, לשכב איתי. הוא מזכיר את זה כמעט בכל שיחה שלנו, כן יש ביננו פתיחות לדבר על דברים כאלה. ולא חשבתי לרגע שיכול להיות יותר. עם הזמן נקלט לי שבאמת הוא מרגיש יותר.
הוא אחד האנשים הכי ציניים שאני מכירה, וזה לא בגלל העיוורון, זו דרך חיים בשבילו. הוא מדבר כמו בן אדם רגיל ועושה הכל או כמעט הכל. הוא מצחיק אותי אבל לפעמים הוא גם אומר דברים קטנים כאלה שיכולים ממש לעצבן אותי.
אני לא יכולה להצביע בדיוק על מה שמפריע לי, אם זה המרחק או העובדה הוא לא יכול לראות. קשה לי לראות את עצמי עם מישהו שיהיה תלוי בי. ואני לא מסוגלת לראות את עצמי בקשר עם מישהו שגר כל כך רחוק ממני.
אני מתארת לעצמי שאם הוא לה היה עיוור ההחלטה הזו הייתה הרבה יותר קלה בשבילי, כי כמה שקשה לי להודות, זה כן מפריע לי איפשהו. לא מפריע לי מה אנשים יחשבו על זה...
לא מבינה למה קשה לי כל כך להחליט...
האמת היא שהיום יצא לנו לדבר על זה
לא אני העליתי את הנושא
אבל הייתי עייפה
ודיברתי איתו על זה היום בערב
לא הייתה לי תשובה בשבילו
הוא יודע טוב כמוני שהמרחק הוא דבר בעייתי פה
ואי אפשר לבנות על סופ"שים יחד כי אני עובדת בהם
זה דיי משגע אותו כי הוא באמת מרגיש יותר ממה שאני מרגישה (הוא אמר לי)
הוא גם אמר שזה עדיין לא השלב של הפרפרים בבטן, אבל שיש בי הרבה ממה שהוא מחפש בבת זוג.
האמת שאף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזו, תמיד זה היה משהו שזורם, אף פעם לא תהיתי אם כן או לא. זו תמיד הייתה תשובה ברורה.
הוא שאל אותי אם אני לא ארגיש תחושה של החמצה, אם תהיה בכלל החמצה. זה כבר נעשה פילוסופי מדיי בשבילי.
אבל האמת שקשה לי להחליט מהמון סיבות.
כבר המון זמן לא יצא לי להיות בקשר עם מישהו שאני מסוגלת לדבר איתו שעות על כל נושא שבעולם, ושכייף לי לדבר איתו והוא מצחיק אותי.
אנחנו מדברים המון, כבר הזכרתי את זה, וכשלא יוצא לי לדבר איתו, זה חסר לי (ואני מסוגלת להקשיב לקול שלו שעות, כי יש לו קול רדיופוני כזה).
אוף, אני לא רוצה לחשוב על זה
למה דברים לא יכולים פשוט לקרות
בלי כל הבלאגן שיש מסביב?
שיהיה לכם חג שמח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: