קיבלתי חופש מהעבודה כפי שאתם כבר יודעים.
תיכננתי לנסוע להורים שלי ביום רביעי בצהריים.
דיברתי עם ג' יום לפני הסתבר שהוא נוסע גם למרכז, אז שאלתי אם אני יכולה לבוא, להפתעתי הוא אמר שכן...
בבוקר קמתי מוקדם קניתי לחבר טוב שלי מתנה ליום הולדת (יש לו יום הולדת בערב יום כיפור, ואני לא אוכל להגיע), אז קניתי לו את המתנה כדי להביא לו את זה לפחות שבוע מראש.
הלכתי הבייתה והתקשרתי לג' שמשהו מאוד עיצבן אותו, הוא אמר לי שהוא נוסע אבל מאוחר יותר, ושאם בא לי לצאת איתו מאוחר אני מוזמנת, אני החלטתי לנסוע מוקדם (למה לי להיות בלחץ?)
לקחתי את הרכבת האחרונה שיצאה מב"ש ונסעתי צפונה, לבית של ההורים שלי.
דיברתי עם ג' באותו יום דיי הרבה אם לומר את האמת, כל כך הרבה שאח"כ לא דיברתי איתו 3 ימים (ולא שכעסתי או משהו, אבל זה היה יותר מדיי גם בשבילי).
הוא נסע למרכז ממש מאוחר ב18:30, אני בטוחה שהמשפחה שלו רצתה להרוג אותו, הוא בטח הגיע ממש מאוחר...
תוך 5 שעות שהייתי שם אבא שלי דאג לעדכן אותי בטרגדיות של אנשים אחרים.
אבא שלי משום מה מאוד אוהב את ההתעסקות בדברים האלה (ואל תשאלו אותי למה, אין לי צל של מושג)
אז יש לנו חברים, שהבן שלהם, בגיל של אחי, חולה בלוקימיה. גילו לו את זה רק לפני חודש וחצי, קצת אחרי המסיבות סיום של התיכון. הילד הזה עשה גיבושים לצבא עם אחי (עזבו שהוא לא עבר), ואני לא מבינה איך לא גילו דברים כאלה בצבא. ההורים שלי ואחי נסעו לבקר אותם, אחי היה נורא מזועזע, הוא חי בעולם של אנשים בריאים, חיילים והנה חבר שלו, חולה סרטן, שבר כלי.
אמא שלי תיראה אותו כחלוש לגמרי, צהוב, חיוור, צל של מה שהכרנו, צל של בן אדם. זה מה שהמחלה הזו עושה.
לפי מה שהבנתי התחילו אצלו כימותרפיה דיי מוקדם, אבל כידוע אין לסמוך על המחלה הזו וכל האמצעים להילחם בה כשרים.
ואחי היה בהלם לגמרי, אחרי הכל חבר שלו...
אצל משפחה נוספת, גילנו שהבעל בגד באשתו במשך 4 שנים, שמתוכם שנתיים היא יודעת מזה. אנחנו מכירים אותם בכלל דרך חברים של המשפחה. אבא שלי שנולד במושב ליד פתח תקווה, והשכנה שלו, אז הם חברים במשפחה, והילדים שלהם בערך בגילנו, ככה שאנחנו נפגשים הרבה בארוחות, חגים וכד'. והמשפחה שהתפרקה זו המשפחה של אח שלה, אבל הם היו לנו (ועדיין) חברים לכל דבר.
אף אחד לא ידע מזה בכלל, לא יודעת איך הם הצליחו לעשות כזו הצגה ולעבוד על כולם. לא יודעת למה היא הסכימה שהוא ימשיך לגור בבית כשהיא יודעת בוודאות שהוא בוגד בה.
שבועיים לפני שהוא עזב הוא סיפר לאחותו, הוא חיכה שהבן הבכור שלו יחזור מחו"ל ואחרי שהבן חזר יום אחד הוא אסף את כל הדברים שלו, ארז אותם, יצא ולא חזר.
בעצם זה לא כל כך נכון כי הוא חוזר כל יום שישי כדי לטפל בגינה.
האמא שבר כלי, כל הזמן בוכה, ואני יכולה להבין את זה, אבל איך אפשר להיות כל כך נאיביים, ועוד שבן אדם בוגד בך ואת יודעת את זה...
ובעצם כל עוד לא הייתי במקום הזה אני לא יכולה לדעת מה הייתי עושה, אני סתם מעבירה ביקורת, זה מעצבן...
למזלי, אני מפה לא הרגשתי את ההמולה של לקראת החג.
בכלל השנה עשינו את החג בצורה ממש מצומצמת.
היו ההורים שלי, אחי ואחותי ואני, והאסופים.
למה אסופים, כי ההורים שלי החליטו לאסוף אנשים שיש להם משפחה (שהם רואים והם איתם בקשר) אבל לא נאה להם להיות איתם בחג. אחת היא אילנית, שהיא איך לומר מסובכת על כל הראש (וזה עוד בלשון עדינה), והיא בכלל לא בקשר עם המשפחה שלה (בצדק או שלא בצדק). אבל אחרי שאבא שלי הבהיר לה לא לדבר אם אמא שלי על הבעיות שלה לפחות עכשיו המצב יותר טוב. השני הוא אמנון, שכן שלנו, שהתגרש מאשתו שלא מוכנה לראות אותו בכלל שלא לדבר על לארח אותו בחג, אבל מה עם המשפחה שלו לכל הרוחות???
באמנון הזה, נתקלתי בכל יום בחג (וזה היה מעצבן לאללה).
מה היה בארוחה, הרבה אוכל, מעשה ידי אמי להתפאר, וגם דגים של סבתא שלי (שהיא לדעתי הבן אדם היחידי במשפחה שיודע להכין דגים כמו שצריך).
חוץ מזה היה אוכל דיי מוכר והתמלאתי מהדברים שאכלנו בברכות (כן הלכנו לפי הספר וברכנו על כל מיני דברים) היה נחמד, אם כי האנשים שלא היו מהמשפחה, איכשהו הפריעו לי בנוכחותם, כי אני משום מה רגילה שהחג הוא חג של משפחה וחברים קרובים, אז אילנית, היא באמת כמו בת בית אצל ההורים שלי אבל אמנון, הוא מעצבן כל כך... מזל שבערב חג הוא כמעט ולא דיבר... הוא דיבר מספיק בימים שאח"כ...
אמנון הוא מהאנשים שחושבים שהם תמיד צודקים, וזה לא יעזור מה שתגיד. הוא טיפוס שאוהב להתווכח אבל ברמה גבוהה כזו. למשל איתי הוא התווכח, על זה שאין כוח משיכה אלא כוח דחף (כוח שדוחף אותנו למטה ולא מושך אותנו למטה), ושעה הוא מסביר לי את התיאוריה שלו (שכבר שמעתי אותה באיזשהו מקום) אבל אותי ממש לא מעניין להשתתף בזה. בכלל מי רוצה להתווכח על דברים שקשורים לפיזיקה? באתי לחופש, לנוח ולא לחשוב...
הוא נתקע אצלנו כל יום אח"כ, ובכל פעם מנסה לעניין אותנו באיזה ויכוח מטופש, אני פשוט התחלתי להתעלם ממנו, או יותר נכון מהניסיונות שלו לגרור אותי לוויכוח (כי אני, דיי אוהבת להתווכח, אבל יש גבול לכל דבר).
כל יום הוא היה נוחת בבית שלנו בסביבות 10 בבוקר, מתחיל לדבר עם מי שהיה ער, ואז נשא אצלנו 3 שעות (לפחות). לא מבין שאנחנו רוצים להיות קצת עם המשפחה ושזה לא המקום שלו כל הזמן...
נכון, הוא מסכן, וכן אפשר בקלות לרחם עליו, אני לא הייתי רוצה להיות במקומו, גרוש ושאין לו לאן ללכת, אבל זה שאין לו חברים, זו הדייסה שהוא בישל...
יום חמישי, קמנו בבוקר ונסענו לים, אמא שלי אחותי אחי ואני...
היה מזג אוויר נפלא, המים היו קצת קרים בהתחלה (אבל לקראת צהריים הם התחממו), מים נקיים היו בים, גם דגים היו שם (לפחות מדוזות לא היו...).
אני אפילו הספקתי להישרף בשמש, לא עזר הקרם הגנה של ההורים שלי (מה לעשות שאני נשרפת בקרם הגנה 15). מצחיק אבל לא נשרפתי באופן אחיד בגוף. אבל זה היה שורף, שמתי על עצמי כל כך הרבה כמויות של קרם לחות (ואני לא אוהבת קרם לחות). באותו יום עוד הייתי צריכה לצאת לת"א.
אני הייתי הרוגה מעייפות מהים, אפילו שנרדמתי קצת אחה"צ.
הגעתי לבית של חבר טוב שלי בת"א, קוראים לו טל.
שם התארגנו ליציאה, הוא עובד על אתר שיעלה את התמונות מהמסיבות שיש במועדון התיאטרון, כרגע התמונות שעולות הן רק של הליין של הגייז', המסיבות המעולות של יגאל ורענן.
כמה מכם בטח שואלים את עצמכם מה אני מחפשת במועדון כזה?
האמת, יש שם מוזיקה טובה (ולא טראנסים) יש שם מוזיקת פופ ושנות ה-80, מוזיקה שכייף לרקוד איתה (אז מה אם אח"כ לא שומעים כמה שעות).
בעקרון הליין הוא של גייז' אבל לאחרונה יש שם הרבה סטרייטים. בעיה מעצבנת מסתבר.
אני ועוד בנות יוצאות למקומות האלה כדי שלא יתחילו איתן גברים, וכבר בפעם המי יודע כמה התחיל איתי מישהו, אבל הפעם זה מישהו שגם התחיל איתי בפעם הקודמת שהייתי שם והוא עוד זכר אותי, זו בדיוק הבעיה.
למה אני לא אוהבת את זה, בן אדם (שנראה דיי טוב יש לומר), שתופס מעצמו בא ומתחיל לרקוד איתי (ועד כאן הכל טוב ויפה) שואל אותי איך קוראים לי, אומר לי איך קוראים לו, ובשניה אח"כ הוא בא לנשק אותי, כאילו WTF!!!!
אחרי שכבר הייתי בסרט הזה פעם אחת למדתי לברוח מזה, אבל זה מעצבן כל פעם מחדש.
בפעם הבאה אני עוד אשריין לעצמי את אחד החברים של טל (שהם יש לומר, נראים לא רע בכלל), בתור שומר ראש...
אני לא רוצה שיתחילו איתי במועדונים, אני באתי לבלות ולרקוד (ולא שיפריעו לי...).
היה שם גם הראל מויאל, זה שזכה במקום ראשון בכוכב נולד 2 (ולא אני ממש לא ראיתי את התוכנית הזו, אבל דאגו ליידע אותי). הייתי ליד הבמה, הרגשתי כמו סרדין, המוני אנשים צורחים כאילו מינימום מדונה בכבודה ובעצמה עומדת על הבמה (והיא הייתה בארץ כך לפחות השמועות אומרות), כולה הראל מויאל, נכון אז הוא נראה טוב (וגם נראה כמו ילד טוב של אמא), וכן הוא שר יפה (אבל לא כמו פאבלו רוזנברג).
הוא עלה לבמה, שר 3 שירים, שמתוכם הכרתי רק אחד, לחץ לאנשים ידיים (גם לי). אמר לכולם כמה אנחנו קהל נפלא, נתן למישהו מתנה ליום הולדת וירד מהבמה.
כן הוא שר יפה, כן בהחלט לימדו אותם (החבר'ה מכוכב נולד 2, או איך שרוב הזמן קוראים לזה כוכב נופל) איך לשיר כמו שצריך ואיך לתת הופעה. אבל הביצוע שלו לנר על החלון, עם כל הכבוד לו שהוא שר יפה, מתגמד לעומת פאבלו רוזנברג, שהקול שלו הרבה יותר, והביצוע שלו הרבה יותר (ותאמינו לי ראיתי את רוזנברג בהופעה לא פעם אחת).
אז כולם התלהבו וצרחו כמו ילדים בני 12 שרואים את המורדים על במה, אבל אחרי 3 שירים זה נגמר.
ואנחנו הלכנו לשבת קצת בחוץ ליד הצינור המגעיל והמכוער ששמו באמצע הרחוב.
אז באמת רציתי להאיר את עיניכם לדבר מוזר למדיי שקורה בת"א, ברחובות אולי אפילו דיי ראשיים בעיר, שדרות ירושלים ביפו (אבל זה ת"א-יפו) שמו באמצע הרחוב צינור ביוב, ענקי ומכוער (שיש עליו שלטים שיפנו אותו ביוני 2005).
עזבו שזה ממש, אבל ממש מכער את העיר, ואולי באמת ביפו אין כל כך הרבה אנשים כמו שיש באיזור עזריאלי. אבל אני בטוחה שכל מי שיצא לי ללכת להצגה בתיאטרון גשר לאחרונה הזדעדע מהצינור הזה.
כולם אומרים שאם זה היה בחלק אחר של העיר לא היו שמים את זה, ואני לא מדברת איתכם על אנשים שגרים ביפו, רוב האנשים שמגיעים למועדון ובכלל הם לא מהאיזור הזה בכלל, וזה מזעזע כל בן אדם שרואה את הזוועה הזו.
אני החלטתי לפרוש מהמסיבה דיי מוקדם, כל הגוף שלי (או לפחות רובו) שרף לי מהשמש (אמרו לי לשים יוגורט על זה, זה באמת עוזר?). וחבר טוב של טל הסיע אותי לבית שלו, אנחנו סתם ישבנו ודיברנו ברכב, קשקשנו על הא ועל דא, בסוף לקראת 6 בבוקר החלטתי שאני עייפה מדיי, ונכנסתי לבית
בצהריים אמא שלי באה לקחת אותי, חזרתי ליום של מריחות קרם לחות על עצמי והלכתי לישון, בערב מצפים לנו אורחים...
הגיע הערב, חברים טובים (אלה שהזכרתי מקודם) באו אלינו לארוחת חג חגיגית כזו (מים מסורת שכזו). הם לא היו בהרכב מלא, 2 משפחות שמגיעות בדר"כ תמיד בהרכב מלא.
האחת, הבן הגדול לא הגיע, הוא בצבא והוא לא יצא בחג. המשפחה השניה, זו המשפחה שהתפרקה. הגיעו רק האמא ובת הקטנה. הגדולים כנראה שלא רצו להיות. האמא נראתה כמו שבר כלי, זה היה פשוט נורא, ראו שהעיניים שלה אדומות לגמרי, וגם אין לה כל כך עם מי לדבר כי מי שהייתה החברה הטובה שלה היא אחותו של בעלה. היא בקושי דיברה, בקושי אכלה. אבל לפחות היא הייתה בחברה של אנשים שאכפת להם ממנה כמה שעות, כמה שעות בלי בכי (זה העיניים שלה מראות, הם היו כל כך אדומות).
וזה מוזר כי כל מי שהיה שם ידע מזה (אולי חוץ מאילנית), אבל לא הזכרנו מילה...
בעצם לא היה מה לדבר על זה בכלל.
אכלנו אוכל טעים, יש להם מתכון לסלט חסה סוף הדרך, אני חושבת שאכלתי רק מהסלט הזה (חסה ועלי בייבי).
ודיברנו, ושתינו, וצחקנו.
והיה ממש נחמד, תמיד זה ככה, עם חברים.
יום שבת אני חושבת שישנתי כמעט כל היום, הייתי הרוגה מעייפות.
אבל בסופו של דבר היה לי הרבה השלמות עם המשפחה וחברים.
ללמוד ממש לא הספקתי, אני מקווה שיהיה לי זמן לזה השבוע (העבודה ממש לוחצת).
חזרתי ברכבת הראשונה הבייתה, הרגשה טובה לישון במיטה שלי שוב...
היום יש לX שלי יום הולדת, כבר דיברנו ואמרתי לו מזל טוב.
לא יודעת אם לקנות לו מתנה, הוא קנה לי ביום הולדת שלי, זה מחייב, לא?
הוא מתרגש לקראת הטיסה לארץ.
היה שבועיים בתאילנד וכבר מוכן לחזור.
אמר לי שהוא ישלח אלי הודעה ברגע שהוא ינחת בארץ
אמר שהוא מרגיש מעולה, ושחגגו לו שם יום הולדת
הוא נשמע מאושר וזה מה שחשוב בעצם.
אני כבר מחכה לשמוע ממנו סיפורים, כי משם השיחות כל כך יקרות שבקושי יצא לנו לדבר...
איך היה החג שלכם?
מקווה שהיה טוב...
מקווה שהשנה החדשה כבר מחייכת אליכם ((:
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
