שבוע הספר נגמר סוף סוף!
זה כבר הפך להיות ממש משהו קשה.
להגיע לגני התערוכה כל יום.
לעמוד 6-7 שעות על הרגליים.
לסחוב ולסדר ספרים.
לסיים בסביבות 11 וחצי בלילה ולנסות להספיק להגיע לאוטובוס למרכז ת"א ומשם לקחת אוטובוס נוסף, או מונית שירות לתקווה.
ולא, הם לא משלמים לנו על נסיעות.
גם לא על אוכל (שכל אחד היה צריך לדאוג להביא מהבית).
מים דווקא היו לנו.
ביום האחרון אנחנו, העובדים הזמניים שלהם, היינו צריכים לקפל את הכל, לסדר ספרים בארגזים ולרשום כמה ספרים יש לנו.
סיימנו בסביבות 1 וחצי בלילה, אחי הגיע לקחת אותי לבית של ההורים שלי.
חוץ מלעבוד, הייתי אצל חבר טוב שלי.
היה נחמד, חוץ מאיזה יומיים שלא היו לנו מים בבית.
איזה צינור שם נסתם ולא היו מים.
זה דבר קריטי שאין מים.
ובעל הדירה שלו, לקח לו יומיים עד שהוא סידר את זה.
אני הלכתי ביום השני (שלא היו מים) להתקלח אצל דודה שלי (שגם היא גרה בת"א, אבל קרוב לדיזנגוף). זה היה כל כך כייף המקלחת הזו.
גם אצלה אכלתי נורמלי.
טל משום מה התעצל ולא בישל כלום כל השבוע. הדבר היחידי שהוא הכין היה מרק תירס. באמת מרק טוב, אבל אי אפשר לחיות על זה. גם לא היה לו ממש אוכל בבית (אין לי מושג קלוש על מה יש לו כל כך הרבה הוצאות).
דודה שלי נתנה לי מתנה ליום הולדת, תספורת אצל המעצב שיער שלה.
יצא ממש נחמד, אבל הגעתי למסקנה שהרבה יותר מתאים לי שיער ארוך ולא שיער קצר.
מסקנות מת"א:
לא בטוחה שהייתי רוצה לגור שם.
הלחות שיש שם הרגה אותי.
אנשים שם תמיד רצים לאנשהו.
וגם, זה יקר לחיות בת"א.
(כמובן שהכל יחסי, כן).
זה שהייתי בת"א נתן לי זמן לחשוב על אותה הצעה שה-X שלי הציע לי. חשבתי על הכל כל כך הרבה.
אני מהאנשים שבוחנים הכל לפני שהם מקבלים החלטה.
אבל זהו קיבלתי אותה.
לא מתאימה לי מערכת יחסים שנמצאת ברעידות (ככה זה לפחות בחצי שנה האחרונה).
אני רוצה להתפתח עם מישהו, ולא רק שהוא יתפתח.
אני לא רוצה ללמד מ-0 הכל, אני לא רוצה ללמד את הדברים הבסיסיים בחיים ובמערכות יחסים. כשאני ארצה לעשות את זה אני אדע שאני מוכנה להביא ילדים לעולם.
אני לא צריכה לגדל את הבן זוג שלי, הוא צריך להיות כבר בוגר עם כיוון כלשהו למה שהוא רוצה.
אני לא רוצה להתעסק בדברים שהעסיקו אותי בגיל צעיר יותר.
את החוויות שלי של גיל העשרה כבר חוויתי ואני לא מרגישה צורך לעבור את זה שוב.
היה לי דיי מהמערכת יחסים הזו.
לא מפריע לי אם נישאר ידידים.
אבל אני רוצה להתקדם הלאה בחיים שלי.
גם אחרי חודשיים לבד, אני במצב של יותר השלמה עם זה.
לו, לא אמרתי את כל הסיבות שרשמתי עכשיו.
אמרתי לו שאני לא מרגישה את זה יותר.
שאני אוהבת אותו, אבל לא מאוהבת בו.
ושאני לא יכולה לחיות בחרדה של מתי הוא יפרד ממני שוב.
קשה לו לקבל את זה.
הוא חשב שכשאני אחזור לב"ש, בגלל שאני אהיה פה לבד אני אשנה את דעתי. אבל זה לא קרה.
אני חושבת שאפילו עדיף לי להיות לבד ולא במערכת זוגית כזו, אחת שלא מספקת אותי כמו שהייתי רוצה.
אני רוצה להישאר בב"ש.
בלי שום קשר למה שקורה לי בחיים כרגע.
אני לא רואה את עצמי גרה במרכז, בגלל שזה יקר מדיי ואני רוצה לנסות ולחסוך קצת.
אני לא רואה את עצמי גרה אצל ההורים שלי.
אפילו אבא שלי ואני הסכמנו שזה לא טוב לשנינו, כי לא משנה מה, אנחנו לא מסכימים על שום דבר (אבל על זה שאנחנו לא מסכימים הסכמנו). ואין טעם שנריב כמו חתול ועכבר.
בב"ש טוב לי.
יש לי את החיים שלי.
את הפינה שלי.
נוח לי פה.
הדבר היחידי שחסר לי פה בינתיים זה עבודה נורמלית.
השבוע ביום חמישי יש לי חתונה של דודה שלי.
היא מתחתנת בפעם השניה.
זה יהיה בחמאם ביפו.
אחרי החתונה אני אמורה ללכת לאירועי ערב הגאווה (במועדון התיאטרון בת"א). וביום שישי למצעד שיצא מכיכר רבין עד פארק הירקון.
אני אשן שוב אצל טל (ואני מקווה שהוא יסדר וינקה קצת את הבית שלו, כי כשאני עזבתי הוא לא שטף שבועיים).
עדכונים עליו...
הוא ביקש ממני לא לכתוב עליו בבלוג שלי (סיפרתי לו שיש לי בלוג).
ככה שאני לא הולכת לכתוב הרבה בנושא.
נפגשנו היום, 3 שעות שעברו לי כל כך מהר.
זה היה וואוו...
לא מה שאני ציפיתי ולא מה שהוא ציפה
זה היה ספונטני לגמרי
אהבתי את זה
(ולא לא שכבנו, ככה אתם מכירים אותי?)
באמת כשאני חושבת על זה הסיפור שלו לא פשוט.
מה גם שזה אישי וזה חושף מי הוא באמת
והוא לא רוצה שזה ייקרה.
ואני מכבדת את זה, זכותו לשמור על הפרטיות שלו בעניין.
הרי פה הכל חשוף לעיני כל.
והקטע הכי מוזר הוא שעכשיו אין לי איך לדבר על זה עם עוד אנשים.
יש כמובן חברים טובים שלי, אבל זה לא אותו הדבר.
טוב, בינתיים אני אקווה לטוב (-:
שלכם
עייפה משהו...
ועם הרבה פרפרים בבטן
הדר
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.