רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.
גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.
כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.
לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?
לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?
רחל בלובשטיין
כבר כמה זמן שאני כותבת פה, ואף פעם לא כתבתי ממש על עצמי. כשאני חושבת על זה, אין פה הרבה אנשים שיודעים איך קוראים לי. אז נאמר שזה בעצם פוסט היכרות, אחד שטרם כתבתי.
קוראים לי הדר (זה השם האמיתי שלי), אני עומד מעט בת 23, אני גרה בבאר- שבע ולומדת באוניברסיטת בן-גוריון.
פעם ראשונה שאני גרה לבד, או יותר נכון עם שותפים.
כל החיים שלי אני גדלתי במושב שנמצא קרוב לנתב"ג, שם ההורים שלי והאחים הקטנים שלי גרים עד היום.
אני הבת הבכורה במשפחה, כשיש לי עוד אח (בן 19) ואחות (בת 13).
אז קצת על המשפחה שלי:
אבא שלי עובד ברפת, הוא רפתן (כן עדיין יש אנשים שעושים את העבודה הזו). אני חושבת שהוא עובד בעבודה הזו מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא גם נולד במושב (אחר) ולהורים שלו הייתה רפת. אבא שלי בן 52, מתנדב למילואים (יש לו שריטה, אז אם זה עושה לו טוב, מי אנחנו שנעצור אותו?), וגם הוא שר במקהלה (כבר המון שנים). אני יכולה להגיד שאבא שלי הוא טיפוס מאוד חברתי, תמיד תמצאו סביבו אנשים. אולי זה קשור לזה שהוא ג'ינגי'.... אני לא יודעת...
אמא שלי בת 48 עובדת כרגע במכולת, כל כמה שנים היא מחליפה עבודה, היא לא נשארת אף פעם במקום אחד יותר מדיי זמן. היא זו שמנהלת את הבית ביד רמה, לא נראה לי שמישהו יכול להחליף אותה בזה. כל השנים אמא שלי הייתה זו שמנקה, מבשלת ומסדרת (למרות שאבא שלי מבשל בעצמו לא רע). והיא זו שרצה עם אחי לשיעורים פרטיים (כי יש לו ליקויי למידה), ובכלל היא זו שיותר מעורבת בחיים של הילדים בבית. אמא שלי שייכת לטיפוסי היותר משכילים, אני חושבת שאם היה לה הזמן והכסף היא בטוח הייתה הולכת ללמוד משהו באוניברסיטה הפתוחה או משהו כזה.
אחי, השנה מסיים תיכון, הוא רוצה להתגייס לקרבי (קרבי זה הכי אחי?). השריטה של הצבא אצלו באה מאבא שלי זה בטוח. חוץ מזה הוא יודע שהוא מסוגל. אני לא חושבת שיש מישהו שהאמין לפני כמה שנים שאחי יסיים תיכון. יש לו ליקויי למידה, וקשה לו ללמוד, בעיקר להתרכז. אבל בזכות אמא שלי הוא מגיע להישגים לא רעים בכלל. חוץ מזה הוא אוהב קראטה, אוהב? חולה על קראטה, יש לו המון חברים מהחוג קרטה שלו, הם יוצאים יחד לבלות ועוד...
אחותי הקטנה לומדת ביסודי-חטיבה, ביה"ס קיבוצי. אנרגטית כזו, עצמאית מאוד לגיל שלה. יש לה יכולת מופלאה להוציא מההורים שלי כמעט כל מה שהיא רוצה.
בחזרה אלי...
טוב אז סיפרתי שגדלתי במושב, הקבוצת גיל שלי הייתה דיי גדולה 12 ילדים. אבל אני לא בקשר עם אף אחד היום (רק כשאני מגיעה לביקור ואני נתקלת במישהו יש שיחת חולין כזו). כל הבתי ספר שלמדתי בהם היו בתי ספר קיבוציים, כאשר היסודי והחטיבה הם יחד (א-ח) והתיכון (ט-יב) במקום אחר. המשך כל השנים הייתי בחוגים, ציור, מוזיקה, קרמיקה, סנייפלינג וטיפוס.
אני זוכרת שהייתי בןאדם דיי סגור, מופנם, לא הייתי מדברת הרבה, בטח שלא בחופשיות, הייתי ביישנית. עם השנים זה השתנה.
כשהייתי בתיכון, אני לא זוכרת שממש רציתי ללמוד, בחרתי ללמוד במגמות שעניינו אותי ולמדתי גיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל (שזה היה בעיקר ארכיאולוגיה) בשתי המגמות האלה היו המון טיולים, ואני חובבת טיולים מושבעת.
תמיד היו לנו טיולים של תנועת הנוער, אז זה היה "האיחוד החקלאי". היו לנו הטיולים הכי שווים, האמת שהייתה לנו מדריכה טובה, שגרמה לקבוצה שלנו להיות מאוחדת. כמעט כולנו יצאנו לקורס מד"צים.
בשנים של התיכון, הייתי בחוג סנייפלינג, משהו שתמיד רציתי לעשות, אחרי שנה בחוג התחלתי להדריך שם. סנייפלינג זה אחד הדברים שהכי תרמו לי, זה נתן לי בטחון עצמי, היו לי החברים שלי שיחד איתם הדרכנו בחוג ויצאנו לטיולים. אני חושבת שבאותן שנים כמעט ולא הייתי בבית. הכרתי את הנגב, והתאהבתי בו, זה אחד האיזורים שאני הכי אוהבת בארץ. הוא פשוט לא נגוע, כאילו בראשיתי, אין בו הרבה אנשים ויש הרבה מרחבים פתוחים, ונופים מהממים...
צבא זה לא משהו שרציתי לעשות, אני ממש לא מהטיפוסים שמתאימים למסגרות כאלה, שאומרים או יותר נכון מצווים עליך מה לעשות. לא ממש התאים לי. חוץ מזה שהייתי אז מפונקת נורא. אבא שלי שם לי אולטימטום, או שאת מתגייסת לצבא או שאת עפה מהבית. זה לא נתן לי יותר מדיי אפשרויות. הוא לא הסכים שאני אעשה שירות לאומי. אז התגייסתי לצבא, עשיתי טירונות ואח"כ עשיתי קורס בממר"ם. את רוב השירות שלי העברתי בירושלים, שירתתי תור אחראית מחשוב ביחידת בינוי, ואח"כ עברתי לשרת בגדוד קשר של הפיקוד. אני לא יכולה להגיד שנהניתי בשירות הצבאי שלי, למעשה זה היה דיי סיוט מבחינתי. רק ב-3 חודשים האחרונים לשירות שלי נהניתי, אז כבר עשיתי מה שאני רוצה (וגם זה היה הסוף). אני עוד זוכרת שהציעו לי לחתום קבע, אבל אני והצבא ממש לא מסתדרים אז העדפתי להמשיך הלאה.
אחרי הצבא נראה לי שזו הייתה התקופה הכי מבולבלת בחיים שלי. אני יצאתי מהצבא לתחום של ההי-טק בדיוק כשההיי-טק נפל. למצוא עבודה היה דבר דיי קשה, ולקח לי המון זמן עד שוויתרתי והלכתי לעבוד במשהו אחר. אבל בשום מקום לא מצאתי את עצמי ממש, לא נהניתי מהעבודה. החלטתי לעשות פסיכומטרי, הראשון היה ממש נפילה, שעה לפני המבחן החבר שהיה לי החליט להיפרד ממני (והוא לא יכל לחכות עוד כמה שעות) אז המבחן הזה הלך, אבל המשכתי ולמדתי מתמטיקה 4 יחידות ואז הבנתי שאני בעצם כן יכולה להבין מתמטיקה, שזה דיי קל אם חושבים על זה.
לפני שנה בערך נרשמתי לאוניברסיטה, למכינה להנדסה (ת'אמת שהמליצו לי על זה). אבא שלי ממש לא אהב את הרעיון, מאז שנרשמתי לאוניברסיטה היו לנו ריבים לא מהעולם הזה. זה היה פשוט נוראי. אמא שלי דווקא תמכה במעבר, יותר כדי שאני אצא מהבית ואהיה עצמאית. היום הוא כבר התרגל לזה שאני לא בבית.
את החדר שהיה שלי אחותי קיבלה, דווקא חדר לא רע, חצי שנה לפני שעזבתי את הבית עשיתי לו make over צבעתי אותו בצורה מיוחדת. היא זכתה בחדר שאין אפילו לאף אחת מהחברות שלה.
יש לי חברים, לא הרבה ת'אמת. אני דיי בררנית. אבל אני מעדיפה כמה חברים טובים על פני הרבה חברים סתם. אין לי כמעט חברים מהתיכון, בעצם יש רק אחת, חברה שלי שעכשיו נמצאת בהודו. וכל החברים האחרים שלי הם כאלה שרכשתי אחרי הצבא.
היום אני לומדת באוניברסיטת בן-גוריון במכינה להנדסה שאוטוטו נגמרת. גרה בבאר-שבע. יש לי חבר כבר 7 חודשים.
החיים לא כל כך קלים מסתבר, אבל שווים זה בטוח. אני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי בחיים שלי.
עד כאן על עצמי...
שתהיה לכם שבת מדהימה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
