ואני חייבת להודות, אנשים יש לכם יכולת כתיבה. כשפתחתי את תיבת העדכונים מישרא (כן יש לי אחת שמשמשת בעיקר לזה) היו שם 60 עדכונים חדשים! לא חושבת שאני אספיק להגיב לכולם, לקרוא חלק קראתי.

ערב פסח היה בבית של ההורים שלי במושב. ההורים שלי ממש עשו פסח השנה, צבעו את הבית ניקו. לא ההורים שלי הם לא מהזן שזורקים את כל החמץ מהבית (הוא נמצא במקפיא שבחוץ). בכלל התכוונו לעשות את הסדר בחוץ, אבל מכיוון שהתריעו לגשם הכנסו ברגע האחרון את הכל פנימה. בערב לבשנו את מיטב מחלצותינו, אחותי ואני באיחור אלגנטי (כולם הגיעו ורק אנחנו עוד התארגנו בחדר).

אז מי בעצם היה, אחות של אבא שלי ובעלה על 3 בנותיהן שאחת מהן באה עם בעלה (השתיים האחרות לא נשואות), ההורים של אמא שלי, אשתו של בן דוד (ז"ל) של אבא שלי (שהיא אגב בכלל נוצריה), והמשפחה שלי במתכונת מלאה.

היה אוכל, הרבה אוכל, החרוסת שלי זכתה להצלחה (רק יום לפני זכיתי לצעקות מאמא שלי ש"אף אחד לא אוכל מזה") הייתה חזרת שלא הייתה חריפה מדיי והייתה דווקא טעימה (מעשי ידי אבי להתפאר) והיו דגים מטוגנים וגפילטא אלוהי שסבתא שלי עשתה. ועוד לא הגענו לארוחה בכלל שהייתה מורכבת מעוף הודי (אל תשאלו איך זה הגיע לפה) בשר בקר ברוטב לא ידוע (אבל טעים) תפו"א ובטטות צלויים בתנור. לא ממש היה לנו מקום לקינוח, אז החלטנו להמשיך בקריאת ההגדה עד לשירים. היו 3 עוגות (זה אמא עשתה) אחת עוגת מוס מדהימה, שניה קרם על קרם, ושלישית תפוזים עם שמנת.

היה נחמד למדיי. באמת נחמד לראות את הצד האשכנזי של המשפחה. בת דודה שלי, זו שנשואה גרה בב"ש, אין ביננו קשר של ממש האמת. גם היא ובעלה כל החברים שלהם הם חברים שלו, היא עסוקה רק בלימודים, וכל מי שנמצא אצלה הוא רק קשור ללימודים שלה. כשדיברנו על הסטודיו להתעמלות התברר לי שהיא גם עושה שם התעמלות (למרות שיש להם חדר כושר בבניין שבו הם גרים) והיא המליצה עליו מאוד האמת.

אבא שלי תופס ממנה חכמה, האמת שהיא גאון במתמטיקה, אבל ביתר הדברים, אני לא ממש יודעת, היא עסוקה רק בלימודים ולא בשום דבר אחר. מי יודע אולי ניפגש באיזה חוג.

בכלל בכל הזמן הזה שהייתי אצל ההורים שלי, לא עשיתי כלום, פשוטו כמשמעו. הבאתי איתי את החומר של הלימודים, אבל לא היה לי כוח ללמוד. אני רק ישנתי נחתי ואכלתי פה ושם. זה נקרא התפרקות כזו, אני חייבת למצוא לעצמי צורה לנקות את הראש, זו גם אחת הסיבות שאני רוצה לעסוק בספורט, זה מחייה את הנפש מנקה את הראש (וגם זה עושה טוב לגוף בין היתר).

לקחתי 6 ספרים מהספריה, שגם בהם לא נגעתי, אבל הבאתי אותם איתי לב"ש. לקחתי את 1984 של ג'ורג' אורוול (זה חסך מהתיכון לא קראתי את הספר לבגרות), את יסמין של אלי עמיר, כפרה של איאן מקיואן, אהבת אם של ספירית פרידמן, אות קין של רם אורן (נראה לי פעם ראשונה שאני אקרא ספר שלו, בעבר לא אהבתי את הסגנון) ואת מלאכים ושדים של דן בראון. לא חסר לי חומר קריאה, לא חסר לי גם מה לעשות ביום יום הרגיל שלי.

האמת שחשבתי ללכת למוזיאון כלשהו, הרי הכניסה לכל המוזיאונים בארץ בחוהמ"פ היא ללא תשלום (ככה לפחות היה הפרסום בעיתונים). רק שאמא שלי החליטה לקחת על עצמה דלקת גרון והיא הייתה גמורה לגמרי אתמול (היום המצב כבר יותר טוב). אז לא היה כלום.

הלכתי איתה לקנות לי בגדים, בעיקר חולצות, זה מה שחסר לי. זה מה שעשיתי עם התלושים לחג שקיבלתי מהעבודה. אני אוהבת את הצבעים האלה של הקייץ, הצבעים הבהירים השמחים האלה. מומלץ למי שרוצה להיכנס לחנות של פוקס, שם הבגדים ממש לא יקרים במיוחד (בהשוואה לקסטרו ורנואר ובעצם כל יתר החנויות שהן שם).

ביום שני חזרתי לב"ש. ידיד שלי התקשר אלי תוך כדי ארגון ולא עניתי לו, אז התקשרתי אליו בדרך, מסתבר שהוא בב"ש עם רכב, החלטתי למה לא לשנות קצת את התוכניות? אז הוא לקח אותי מהרכבת (וטוב שכך התיק שלי היה נורא כבד!) הגענו לדירה שלי הוא ראה אותה פעם ראשונה ארגנתי את כל הדברים שלי והלכנו לעשות לו קניות של בגדים. קשה הבן אדם בקניות של בגדים, לא הכל יושב עליו יפה, לא הכל הוא אוהב, ולא הכל זול כל כך. יצאנו מפוקס MEN עם 3 חולצות (אחת פולו ו2 מכופתרות) ומכנסיים מקסטרו.

האמת במהלך הקניות אני אפילו קניתי לעצמי מכנסיים, אני אומרת שתמיד צריך למצוא את המבצעים בחנויות כמו קסטרו, וזה מה שקניתי, במבצע (ולא קניתי מכנסיים בשחור ולא בצבע גלידה).

בגלל שאותו אחד מהטיפוסים הנמרחים בזמן איחרתי למשמרת שלי בעבודה, ועוד הר"צ שלי היה ר"צ תורן.

לאחותי לפני כמה זמן היה ריב עם מישהי שהיא חשבה שהיא חברה טובה שלה. ילדה שההורים שלה מטרפדים לה קשרים עם ילדים בגיל שלה ובכלל. ומאז אחותי נמצאת עם ילדה אחרת במושב, שאמא שלה מורה ויש אי אלשהן הנחות למורים. ככה שאתמול הן הלכו יחד להופעה של פלורסיינטה (אם אני זוכרת נכון את השם), וכן הן הולכות גם לנחשונית וללונה פארק ועוד. שזה נחמד.

בכלל אני גיליתי שלאחותי (14 וחצי) יש חבר הוא מהשכבה שלה בביה"ס. טוב לדעת דברים כאלה.

בזמן הבהייה הבלתי מוסברת שלי בטלוויזיה של ההורים שלי (מי יודע אולי אני משלימה חסרים), ראית את כל העונה הראשונה של שבתות וחגים. פעמיים ראיתי את הסוף של טיטאניק (תמיד אני מגיעה בקטע שהספינה טובעת). מוזר שדווקא בחגים מוצאים שאין מה לראות בטלוויזיה, ביזארי למדיי לדעתי. ולמה לכל הרוחות לא שמו אף סרט שקשור בצורה זו או אחרת לפסח (איפה נסיך מצריים איפה?). רק בערוץ ההיסטוריה ראיתי סדרה על הפרעונים (עד שנמאס לי מלהסתכל על מומיות).

אבל מה כן, גיליתי שבערוץ 3 מראים את הסדרה פלורנטין, איוז נוסטלגיה זו. זו סדרה שהייתי מכורה לה לפני 10 שנים (באמת זה היה לפני 10 שנים). מה טוב, למי שיש VOD יש כבר את כל העונה הראשונה (ככה שאם הפסדתם פרק או שניים לא נורא) וזה בחינם!.

אתמול בערב שבאתי למשמרת בעבודה, חברה שהמלצתי לה על רשת women only אמרה לי ששאלו אותה אם היא עשתה הקטנה, היא אמרה שבסה"כ היא סוף סוף קנתה את החזייה הנכונה. טוב שיש חברות לא?

וזוכרים את זו שכל הזמן באה אלי ומחבקת אותי באמצע שום מקום כאילו כלום, היא הייתה איתי בקורס ומאז חושבת שאני חברה שלה, לא שיש לי בעיה, אבל חברים מתקשרים אחד לשני מדברים וכו' ולא באים באמצע משמרת ומפריעים לי בעבודה. אף אחת מהחברות שלי מהעבודה לא הייתה מעיזה להפריע לי באמצע שיחה בגלל שהיא ראתה אותי. אף אחת לא הייתה באה ואומרת לי you should call כשהיא בעצמה לא מרימה אלי טלפון. אז אתמול היא ראתה אותי והתחמקתי מלחבק אותה או לדבר איתה, אולי הגיע הזמן שהיא תבין שהיא לא שייכת לחוג של החברים שלי.

וגם זוכרים את ליאור, מאז הערב צוות הוא וקרן (זו ששאלה אותי מה קורה ביני לבין ליאור) מדברים ומסתכלים עלי כאילו שהם יודעים משהו שאני לא יודעת... מוזר כזה... וגם הוא פתאום נעשה נחמד אלי, יותר מבדר"כ. לא יודעת מה הולך שם... לא מטריד אותי במיוחד, עדיין לא.

החבר הכי טוב שלי הזמין אותי לחתונה של אחותו. האמת שראיתי אותה אולי פעם אחת, אבל אני מכירה אותה מהסיפורים שלו. וזה קצת מוזר אתם יודעים לבוא לחתונה של אחות של חבר. אבל הוא אמר שאין מצב שאני לא באה. אז יש לי עוד תאריך מתוכנן ביומן (21 באוגוסט).

ועוד דבר לא קשור כזה, אבא שלי עשה מיפוי עצמות (כי הוא נכה צה"ל והיו צריכים לבדוק נזק מצטבר עם השנים) והכל יצא תקין (וזו הקלה עצומה בהתחשב במחלות המסתובבות במשפחה מהצד הזה).

עד כאן להפעם

מקווה שהיה לכם חג מדהים!

אנשים שמכירים אותי היום ירימו גבה אם הם יישמעו שפעם עסקתי בספורט. אני לא עושה ספורט באופן קבוע מאז שסיימתי תיכון בעצם.

מאז שאני זוכרת את עצמי ספורט היה חלק מהחיים שלי, אם זה בחוגים, או סתם תחביב כזה.

אני זוכרת שבכיתה ב' הצטרפתי לחוג לקראטה הייתי שם עד כיתה ז' בערך (אז שברתי את הרגל). ובכל תקופת התיכון הדרכתי סנייפלינג וטיפוס בחברת על חבלים. חוץ מזה לאורך כל השנים האלה היינו הולכים לשחות, גם לפני שהייתה בריכה במושב שההורים שלי גרים (שזה קיים מאז שאני בת 13 בערך) היינו נוסעים לבית הלוחם ברמת אביב (כי אבא שלי נכה צה"ל) לבריכה, ואח"כ הייתה בריכה במושב, אבל זה כבר לא אותו דבר כשגדלים. וגם כל הזמן הייתי בטיולים, אם זה דרך תנועת הנוער או דרך הביה"ס שלמדתי בו.

אז החלטתי שלא בריא שאני יושבת כל היום בעבודה, זה בטח לא שורף קלוריות וגם עושה לגוף שלי דברים לא טובים במיוחד החלטתי לברר על סטודיו להתעמלות וכו'.

לפני כמה חודשים ביררתי על סטודיו C, הם נשמעים מאוד מלהיבים, אבל הם מנסים לדחוף לך להצטרף אליהם בכל דרך אפשרית. לא הם לא מקשיבים לבן אדם שנמצא מאחורי הטלפון בשבילם זו עוד מכירה, וככל שמוכרים יותר מנויים מקבלים יותר כסף. עזבו שגם המחיר הוא יקר יחסית, ויש סדרת אימונים שחייבים לעבור בשביל להיות שם. אמרתי תודה, אבל לא תודה (ועדיין הם המשיכו לנסות לשכנע אותי) וזה היה מעצבן, לא אוהבת שמנסים לדחוף לי דברים.

החלטתי לנסות משהו קצת יותר מקומי, ראיתי בצ'ופצ'יק (שזה העיתון של הסטודנטים) על סטודיו באר שבעי, שמציע מנוי חופשי חודשי לכל החוגים שיש שם. יש שם מבחר חוגים לא קטן, הם פתוחים כל יום (גם במוצ"ש) והמחיר סביר לגמרי. הפקידה הנחמדה שם אמרה לי את המחירים, בעצם שם ככל שאתה לוקח מנוי לזמן ארוך יותר ככה אתה משלם פחות לכל חודש, וכן אני יכולה לבוא לשיעור ניסיון לראות אם זה מוצא חן בעיני בכלל.

ככה שכנראה שבשבוע הבא אני אמצא את עצמי שם בוחנת את העניין, אם שווה או לא, ולפי זה אני אחליט אם להירשם או לא.

בעיני אמא שלי שחיה מלעשות התעמלות זה מצא חן, גם בגלל המחיר וגם בגלל מגוון החוגים שיש שם.

אמא שלי היא מהטיפוסים שעושים התעמלות לא משנה מה, אם היא בחוג או לא, היא הולכת פעמיים שלוש בשבוע במושב. ובכלל היא שומרת על תזונה מאז החיידק הזה שהיה לה בשנה שעברה.

ותאמינו או לא אמא שלי נראית נפלא לגילה (48).

בכלל אני חושבת שרק מהצד של אמא שלי אנשים מקפידים יותר על תזונה והתעמלות. גם סבתא שלי, אמא של אמא שלי עושה המון ספורט, היא שוחה והולכת, יש לה כושר מעולה יחסית לבן אדם בגיל שלה (69), ללכת איתה ברגל צריך ממש להיות בכושר. גם דודה שלי (אחות של אמא שלי 38) עושה המון ספורט, זה בעיקר בגלל שהיא רקדנית בטן והיא כל הזמן בכושר.

המון בנות בעבודה שלי סיפרו לי שהן עלו במשקל מאז שהן הגיעו לעבוד שם. הישיבה הממושכת וכן השעות לא שעות שאנחנו עובדים לא תמיד מספיקים לנו לאכול כמו שצריך (מי יכול לאכול צהריים ב15 דקות?). אז יש את הבנות הרזות רזות שלא אוכלות כלום ויש כאלה שהן מלאות, ויש כמה שהן ממש גדולות.

חברה טובה שלי הלכה לדיאטנית בגלל שהיא הייתה ממש ענקית וזה הפריע לה וגרם לה לכל מיני בעיות בריאותיות (והיא כולה בת 28), היא ירדה 40 קילו עד עכשיו. לא שאלתי אותה כמה היא שוקלת היום, היא עדיין גדולה יחסית, אבל היא נראית הרבה יותר טוב. כשהיא סיפרה לי שלפני כמה שנים היא שקלה 230 קילו לא יכולתי להאמין, אני לא יכולה להלביש עליה כל כך הרבה, גם לא את ה-40 שהיא ירדה. והכל בסופו של דבר עניין של רצון. אז מלבד התזונה ששינו לה היא גם עושה המון ספורט, שוחה, הולכת מכון כושר. מדהים איך שהיא רזתה.

היום בעבודה שלי ציוותו אותי לאחת הבנות החדשות שהגיעו לצוות שלי. הגיעו 3 נציגים חדשים שהכרנו אותם בעצם בערב צוות שהיה השבוע (ולי פתאום זה נראה כמו לפני עידן ועידנים). הר"צ שלי אמר לי לשבת איתה וזה מה שעשיתי כמעט כל המשמרת שלי. זה אומר המון שנותנים לך לעשות דבר כזה, זה אומר שאתה מקצועי וזה גם מראה שהר"צ סומך עלייך.

הנציגה שישבתי איתה קוראים לה ליזה, היא בת 19, סיימה לא מזמן שירות לאומי, לא גייסו אותה לצבא מכיוון שיש לה ציליאק. חמודה כזו, ביישנית קצת בהתחלה. באה עם הרגשה קצת שלילית בקשר למקום. התחלנו את היום עם שיחות באורך הגלות, קצת חסרת בטחון עצמי, אבל זה השתפר במהלך המשמרת. זה נחמד שיש מישהו שיושב לידך ועוזר לך ונותן בטחון ונותן עצות. אז אני אחראית לה כרגע, שתדע את כל מה שאני יודעת, ללמד אותה את כל הדברים הקטנים, שתשלוט בחומר הטכני בעיקר. בשבוע הבא אני אמורה לשבת איתה עוד קצת. קשה להיכנס למערכת הזו. אני זוכרת שבהתחלה גם לי היו שיחות ארוכות. מתרגלים לקצר אותן, לומדים לכתוב תוך כדי דיבור (כי כל השיחות מוקלטות ומתועדות במחשב).

נחמד לי ככה, לפעמים הדברים הקטנים האלה מראים את ההערכה לבן אדם.

מחר בבוקר אני נוסעת ללימודים ומשם ישר לרכבת למרכז. כל המשפחה שלי תהיה בבית בסופ"ש הקרוב. גם אחי מגיע מהבסיס שהוא נמצא בו בדרום לחגוג איתנו את החג. יהיה קצת צפוץ אבל בסדר.

מעניין איך הבית נראה אחרי שההורים שלי צבעו אותו בשבוע שעבר.

יהיה מוזר להיות אצל ההורים שלי בסופ"ש, כבר המון זמן שלא הייתי אצלהם לסופ"ש ועוד כזה ארוך. מקווה שיהיה לי זמן ללמוד ולנוח קצת.

סופ"ש אמור להיות נעים ולא חם כמו שהיה היום (אמרו שגם יירד גשם, כמה שזה נשמע לא הגיוני).

בכל אופן רציתי לאחל לכולם חג שמח וכשר (למי ששומר)

ושהאביב יפרוש כנפיו עליכם!

שלפני שנה בקושי הסתדרתי עם ההורים שלי, עם אבא שלי במיוחד והיום הכל על מיי מנוחות פחות או יותר. מי היה מאמין שאנחנו יכולים לשבת באותו בית תחת אותה קורת גג ולא לריב אחד עם השני כמו חתול ועכבר. היום הוא עדיים מעצבן אותי לפעמים עם שאלות, כמו אם יש לי חבר, אני אודיע לו על זה כשיהיה מישהו מן הסתם, לא יודעת אולי הוא חושב שבא לי להסתיר ממנו.

גיליתי שאם יש דברים שהוא לא צריך לדעת מהם לא צריך באמת שישמע עליהם. זה נותן לי שקט בחיים, משהו שלא היה לי כשגרתי אצל ההורים שלי בבית, גם לא בשנה שעברה לפני שמצאתי עבודה ועוד הייתי תלויה בהורים שלי.

אני עוד זוכרת לפני כמעט שנה שאבא שלי צעק עלי "חבל שנולדת" אני לא אוכל לשכוח את זה.

ואתם יודעים מה הכי מוזר פה, אמא שלי סיפרה לי שכשהייתי קטנה אבא שלי היה הולך איתי בגאווה על הידיים ומראה לכולם איזו ילדה מוצלחת יש לו. אני זוכרת שהייתי ילדה של אבא, הייתי המון עם אבא שלי גם בטיולים וגם במסיבות. אבל עם השנים הקשר הזה דעך ונעלם לגמרי. היו אפילו שנים שאמרתי שאני שונאת את אבא שלי בגלל איך שהוא היה מתנהג אלי ויורד לי לחיים.

היום דודה שלי טסה למזרח ל-10 ימים, כן דודה שלי זו שהתחתנה לפני שנה בערך. היא ובעלה החליטו שבמקום לחגוג את פסח בארץ הם יטוסו לחו"ל. לפי דעתי בדקות אלה ממש הם על המטוס.

מעניין לראות אנשים בשלהי שנות ה-30 לחייהם טסים למזרח, אבל איך אומרים, אף פעם לא מאוחר לראות עולם.

אחותי הקטנה הייתה בטיול של התנועת נוער בצפון. היא עשתה פעם ראשונה בחייה סנייפלינג! אמרתי לה שהיא חייבת, זה כייף לא נורמלי קודם כל. רק צריך להתגבר על פחד הגבהים (למי שיש) בהתחלה ואח"כ זו הנאה צרופה.

אמא שלי אמרה לי שאחותי היא ילדה של בית. קשה לה לצאת לטיולים אפילו שהיא נהנית בהם. היא רגילה להיות ליד אבא ואמא ששם כל הזמן. תמיד עומדות לה דמעות בגרון לפני שהיא צריכה לעלות לאוטובוס לטיול או מחנה.

ואני, אני הייתי ילדה של טיולים מאז שאני זוכרת את עצמי, אם אלה היו טיולים מהמושב, מחנות וטיולים של תנועת הנוער או הביה"ס. ואפילו הדרכתי טיולים במשך 3 שנים כשהייתי בתיכון.

מי אמר שאחים צריכים להיות דומים?

אחי אמור לחזור לערב חג.

אמא שלי כבר החליטה שהיא הולכת להגביל אותו עם הרכב.

ראשית כל בגלל שהוא נוסע המון ומסיע את כולם. בסופ"ש האחרון שהוא היה בבית ההורים שלי לא ראו לא אותו ולא את הרכב הוא כל הזמן היה בנסיעות. ולא שיש לו כסף לשלם על הדלק. חוץ מזה הוא בליין והוא יוצא המון ומבזבז כסף בלי חשבון כשהוא בבית, וזה הפך להיות כמעט כל סופ"ש מאז שהוא התחיל את הקורסים שלו (האמרים, חבלה ועוד). מה גם שהוא הפך להיות המסיע (ע"ר) הוא מסיע את כל החברים שלו לכל מיני מקומות, כאילו שהכסף צומח על העצים.

ואמא שלי, גם היא רוצה את הרכב, סוף סוף יש לה קצת חופש, אז למה לא לנסוע לטייל קצת?

מעניין אם היא תצליח לעשות משהו בעניין של אחי, בדר"כ ההורים שלי נותנים לו  יד חופשית, אבל עכשיו אפילו אין לו כסף בשביל הבילויים שלו בטח שלא למלא דלק.  וההורים שלי במצב כלכלי לא משהו כרגע, היו להם הוצאות רבות ומחייבות לאחרונה (מדרסים לאבא שלי, ביטוחים לרכב ועוד). אם אחי לא יכול לממן את עצמו שיצמצם בבילויים. מילים לחוד ומעשים לחוד, כמובן...

שיהיה לכם המשך יום מדהים!