לאחר שנה החלטתי לחזור ולכתוב את הבלוג.

סתם כי חסר להוציא הכל על נייר.  או במקרה הזה על המקלדת.

אז עוד 3 חודשים אני משתחררת. כמעט כולם כבר השתחררו..

עודד, אחד המפקדים שלי, משגע אותי מידי יומיים וגורם לי לרצות להתאבד או לחילופין - להשתחרר.

שתיית השחרור נראית עדיין רחוקה אבל כל מי שמדבר עליה אומר לי שהיא ממש מחר..

אני ואייל נפרדנו שוב. כן שוב בפעם המיליון. לא מדברים כבר חודש. וזה די באמת הסוף. כפי שנראה...

עצובה?

כן אני עצובה.

די התגברתי עליו. על זה.

ואז אחיו נכנס לתמונה וזרק הערה.

ומאז שוב הכל השתנה.

מה עושים? לא יודעים..

גם אייל פתאום מראה סימנים.

זה תמיד קורה. אחרי בערך חודש בנפרד, אנחנו מתחילים לקבל רגליים קרות מחיי הרווקים וחוזרים.

האם הפעם זה לא יקרה? אין לדעת.

אני יודעת מה אני רוצה.

אני לא בת 35 וחייבת להתפשר על כל מה שנותנים לי.

אני בגיל שמותר לי להיות בררנית.

אז הנה אני עומדת על שלי. ואם אייל לא יוכל לספק לי את מה שאני רוצה ומגיע לי, אז אני אמצא מי שכן.

לא כזה חסר.. טוב אולי קצת.. יש מחזרים אבל.. לא יקרה.

הפסקתי לעבוד. נמאס לי מהאולם... נמאס מהמלצרים שעושים טובה שאומרים שלום, שגונבים כלים מהבר ומרכלים!1!!

נמאס לי מהברמנית השנייה הרוסיה הזו. הבנאדם הכי דוחה עלי אדמות.

אבל בערב האחרון שלי שם, כשהחלטתי להתפטר בסוף אותו הערב, הכרתי את המלצר הכי מקסים שיש...

שמו אותי בבר בחוץ, והצמידו לי אותו. את המלצר החדש.

כמה צחקנו.. איך הרגשנו ישר בנוח אחד עם השני...נהנו נורא והוא ניסה לשכנע אותי לא להתפטר..

 ואז לפני יומיים פגשתי אותו מתחת לבית שלי. מסתבר שהוא גר שני בניינים ממני.

לא נשמע כמו סיפור בדיוני?

איך הייתי מגדירה את החיים שלי כרגע? כמו הים. הגלים מידי פעם עולים ומידי פעם יורדים..

דבר אחרון שהייתי רוצה להוציא... אני ממש מתגעגעת למגע חם.