החיים הם לא שחור- לבן, יש להם גם גוונים אופטימים יוצאים מהכלל=]

לשכב.."ללכת" היא בקשה, היא זעקה

ונפלה

אחרי שהעורף נצמד לקיר בטון הקר מאחוריה ושערה הפזור נפער לצדדים היא נפלה לעט למטה, נפלה ונשארה ככה כלואה ברגע הזה

ללא יכולת לנוע

היא צעקה, ללא קול

היא בכתה ללא דמעות

והיא חשבה ללא מחשבות

כי לגוף כבר לא היה כוח, לנמשמה לא היה אור. והמוות היה המהות של הכל.

ככה אחרי שלא אכלה כמה ימים, אחרי שלא יכלה לדבר כמו שצריך והמבט שלה ניהיה מטושטש.

הכדורים, הדם, הקפיצה.. הכאב שחרט על ידיה פסים אדומים דקים.. בקבוק ששתתה בלגימה אחת בשאיפה להרדם ולא לקום לעולם.

עכשיו כששכבה בפינת החדר הקר, עם קירות מבטון וערפל כה כבד היא חשבה.. ללא מחשבות והמשיכה לחיות.

לחיות את המוות, כי מתו חייה איתו.

Forgotten children

Just a normal day
Streets turn into graves
Traces have been removed
The search was disapproved
So cold the night
The weak ones lose the fight
Too many of them out there
Noone seems to care

Lost and so alone
Born but never known
Left all on their own
Forgotten children
We'll never hear a name
They carry all the blame
Too young to break the chains
Forgotten children

They see, they feel, believe
Just like we do
They're laughing, and crying
Wanna live here
Like me and you

Eyes without light
Too tired of good-byes
Never felt embraced
And frightened of every face
A life in disguise
Hope forever died