החיים הם לא שחור- לבן, יש להם גם גוונים אופטימים יוצאים מהכלל=]

אז חזרנו אפשר להגיד

כלומר פיזית אני שבתי אבל כל הלב שלי עדין שם, בין ירוחם לבין המצפה, בין נתיבות לרחובת, בין הכותל והר הרצל.. בין המדינה להיהדות, האני העצמי שלי לבין קבוצתי

גיבורי הפלמ''ח, החיילים הנופלים, התיקים הגנובים, דמעות, בכי, צחוקים, שמחה.. והכי חשוב.. המסע.

עברתי מסע, מסע שכנראה ישפיע הרבה על ההחלטות שלי בעתיד, על המבטים שלי על העבר ועל הדרך שלי לחיות את ההווה. וכמו כולנו השופעתי רבות מכל מה שראיתי, הרגשתי, שמעתי וחשתי דרך הטיול הזה..

אז מה היה לנו בעצם?

אז יצאנו בלילה בין יום ראשון לשני. 2 וחצי בלילה אני גילי אלונה ויאנה התייצבנו בשערי הכניסה לעל''ה למדעים, עברנו סטי צילומים והתלהבויות מהקור ומרחובות העיר האפלות ועלינו על האוטובוסים.

המסע החל לו...

היום הראשון היה מוקדש כולו להליכות ולמחשבות.. יום ששם את הדגש שלו על המעגל הפנימי ביותר של האדם "אני ועצמי". את היום התחלנו בטקס עלגבעה גבוה בעוד שהזריחה ממלאה את כל החלל מבפנים, כולנו יושיבם מחובקים מקור בלי לדעת באמת מה מחכה לנו אבל עם רצון ענק לקחת מקסימום מהשבוע הזה.

אז מה היה לנו? הליכות, נפילות, הרבה נפילות בעצם ונופים מדהימים. עשינו את מעלה הפלמ''ח, שכולל בתוכו סולמות, סלעים, מדרונות תלולים, חום וקור יחד וכאבי שרירים. כל היום הזה הייתה לו כוונה אחת ויחידה, למצוא את עצמנו. ישבנו, וחשבנו, שיחות עמוקות עם הכיתה. הקבוצה המדהימה הזו שבפעם הראשונה שמעתי אנשים שאני בקושי מכירה פותחים את הלב ולמדתי רבות עליהם. ניסיון להבין מה ההבדל בין "לבד" ל"להתבודד".. מתי אדם זקוק לחברים ומתי לא, ומי אנחנו בעצם..

המדריכה שלנו - יעל - הייתה פשוט מדהימה. דמיינו לכן מישהי יותר נמוכה ממני(ואני די ננסית:P), שצוחקת בלי הספקה, שרה מדהים, למדה 8 שנים סטאפס והחליטה שהיא מעריצה את ההפראקטיביות שלי (מפחידה!!! מי שמדברת על הפראקיביות, זאתי בחמש וחצי בבוקר קופצת כאילו שהיא לא ישנה כולה 4 שעות על חולות חחח)

בכל מקרה באותו יום בערב הלכנו לנו לישון במקום שנקרא "עין ירקעם" שבעצם במקור זה חניה. חניה למכוניות של מטיילים שתקעו בה אותנו

דמיינו רחבה חולית בטירוף , הרבה חול הרבה מאוד.. ממש הרבה חחח אוהלים קטנים ל4, ריצפה קרירה, שקי שינה, ושיחים בתור שירותים.

שם הכנו לעצמינו ארוחת ערב (גילינו את כישרוי הבישול היוצאי דופןשל ניסים, ואף חתכתי סלט מדהים ביופיעו וגעלי בטעמו (בגלל כמויות המלח האדירות שהיו בו חח)

הרוטב:

הסלט:

האוהלים

הגובה:

יעלי ויאנה=]

ואנוכי:

כך הלכנו לנו לישון עם כאבי בטן והתאפקויות קשות (עקב מחסור בשירותים באזור ) חח כאשר בדרך גילינו שלהמון אנשים משהכבה נגנבו התיקים.

הסתבר שבדואים פולשים למנהם גנבו קרוב ל12 תיקים (בזמן שאכלנו ארוחת ערב), כולל את התיק של המורה למחשבים ומצלמה של דן.. למזלי לאוהל שלנו לא הוחסר דבר:)

 בלילה החליטו ניסים תומר ושבי שזה יהיה גאוני לבוא לאוהלינו להתנחל עד 12 בלילה ולבדר אותנו בסיפורים עם המחשות (גג של האוהל, פנסים, ויצרתיות חסרת גבולות שלהם). חתיכת סיפוריםמ דפוקים אבל צחקנו כמו סתומות - מה העייפות עושה לנו. בסופו של דבר הם הצליחו להרדים את גילי ואלונה, ובהמשך גם אלונה השניה נרדמה.

היום השני - השכמה בחמש וחצי בבוקר. *זה כזה גדנ''ע!!!!!* התארגנו העלינו את התקים על האוטובוס על מנת לתפתח את היום השני של המסע תחת הכותרת "אני והקבוצה". קפה בוקר קבוצתי בעוד שכולנו נרדמים אחד על השני וקופאים מקור, בדיחחות חמש בבוקר מוזרות כאלו וחפירות של המדריכה *למה היא כלכך הפראקטיבית?!?!*.  המטרה של אותו היום היה לעלות על  הר הסנפיר ולהבין מה היא הקבוצה בעצם. אז התחלנו את העליה הבצחוקים ותלונות על השרירים הכואבים, במהלך המסע אמרה לנו יעל לחהזיק ידיים ולעלות בכזה מצב. הצלחתי ליפול ולפתוח לעצמי את הטוסיק (Fישרון) בסופו של דבר אלישב נטש את ידי ונשארתי בבדד אז החלטתי שבכוחי לגרור את גילי וניסים שמאחורי בעודי מחזיקה להם יד אחת.. חח רעיון טיפשי למדי - יותר מדי נפילות. אבל זה ההי כיף.

היינו צריכים את כל העליה עם ידידם מוחזוקת וכשדיבנרו בסוף בעצם גילינו שכמעט ואף אחד אל החזיק ידיים. מה זה אומר עליינו בעצם?

אכלנו ארוחת צהורים והלכנו לפארק ירוחם בו שיחקנו משחקי חברה למנהם שדורשים שיטוף פעולה, עבודת צות וקומץ קטן של תחרתיות. שם עשינו עוד מעגל (למדריכה יש חולשה ליצור איתנו מעגלים:S). ודיברנו בעצם על הצורך שלנו בקבוצה, מסגרת חיים ומי הם החברים שלנו בשבילינו. במהלך הפעולותהמדריכה שמה לב שאיכשהו ניסים לקח פיקוד על כל המעישם של כל הקבוצה ושאלה אותנו שאלות לגבי העניין, דברים שלפני זה לא חשבתי עליהם אפילו.

אחרי משחקים מרובים שחיממו אותם, גיבשו אותנו בטירוף והיו סתם מהנים ממש עלינו אל האוטובוסים על מנת לסע למקום לינה בתקווה שהתנאים בו יהיו טובים יותר מאלו של הלילה הקודם כלומר שלפחות שירותים יהיה). הנסיעה של שעה באוטובוס המלווה בניגוני גיטרה וניסים הקרצייה על המפוחית חח סתם נו בן אדם מוכשר אבל למה להסחף?;)..

כשהגענו לא ציפינו לראות את מה שראינו. אני כולה קיויתי לאוהל ושירותים במקום זה קיבלנו מאהל בדואי ענק, עם מקלחות נוחות ומים חמים (שלא ידענו כיצד מדליקים אותם חח) חימום ובידור. 2 בדואים מגניבים כאלו החליטו לבדר אותנו במסיבת טופים מטווורפת. אני וגילי תפסנו לנו דרבוקה כל אחת ואני עם החוש הקצב הדיבילי שלי ניסיתי להתפדח כמה שפחות (למרות שכן התפדחתי חח במעגל הסולואים )

מאוחר יותר התארגנו ואני וגילי נכנסו לשיחות נפש עמוקות על מהות ההשתכרות תוך כדי גם נרדמנו .. והשארנו את ענבל ואלונה עם הבניםם (שסביר להניח נהנו די הרבה:P)

אנוכי:

פילצ'ה ותומר=]

ענבל והאלונות

יום שלישי - שוב השכמה בחמש וחצי..."אני וקהילה" נסענו לנתיבות להתנדב שם. אני אלונה גילי ניר קפלן גלעד ועמית הלכנו להתנדב במועדונית בעיר. מנהלת המעודנית בשיחת פתיחה שלנו ספרה לנו על התעללויות שהילדים עוברים לפני שהם מגיעים אל המקום.. חלקם היו קורבנות של אלימות פיזית, חלקם נאנסו ועברו התעלות מינית וחלקם סובלים מהפרעות נפשיות עקב ארועים בחייהם. המעודנית מספקת להם בית חם עד השעות המאוחרות של הערב, יש מורים שעוזרים בשיעורי בית, ומסעדות ליד שתורמות אוכל שמשמש לארוחות של הילדים. כל הבית החם כולו נבנה מהרומות, ובהתנדבות אחת גדולה.. לכן תרמנו גם אנחנו חלק.

ראשית הכל אני אלונה וגילי התנחלנו על ארון המשחקים ועשינו בו טיפה סדר

לפני

אחרי

הכנו מין שי קטן לילדים וכיון שנגמר הזמן נסענו לפגוש קבוצת אחרות שהחלקם התנדבו בבתי אבות, חלקם במרכזי לנפגעי ראיה, חלקם בארגונים הדואגים לאנשים עם מגבלות סיכולוגיות ועוד. החלפנו חוויות. היה כלכך מדהים לראות את כולם קורני אושר. כי כן, עשינו משהו, נתנו משהו. נתנו את כולנו כדי לעזור למישהו, וזה לא סתם לתת להעתיק שיעורי בית זו עזרה של ממש. לאנשים שבאמת זקוקים לה.

אחרי זה יצאנו לניווט ערוני. כל מה שעמד ברשותינו זו מפה של האזור ורמזים למקום בו מסתרר הרמז הבא. בסופו של דבר היינו צריכים להשלים פאזל. זה היה ממש מעניין ובמאתת נכנסנו לזה והיה ממש כייף=]

קיבלנו חולצות של מסע בראישת .. חולצות מרגשות ממש:P

אחרי זה נסענו לרחובות, למכון איילון בו נמצא מוזאון האיילון שמציג בדרך ממש מענינת אתפעילותיהם של ארגוני מחתרת שמטרתם זה לייצר כדורים בתקופת מנדט הבריטי בשביל לתת לישראלים יתרון:)

קיבלנו אוהלים מגניבים כלאו עם מזורנים בתור מקום לינה והלכנו לישון

אני וגילושה

"לגעת לחוות להרגיש- מסע מבראשית".. המחשה קלילה

רגעים ערביים שכאלו

 היום הרביעי - יום "אני ועם בארץ" עלינו לגבעות מוזרות כאלו שאמורות להיות חלק ממורשת היהודות. עלינו למקום עליו כביכול התרחש הקרב בין גוליית לדויד. בתור פעולה במעגל המחשנו את הקרב בהצגה מלחיצה כזו וברוב הינו עסוקים בלשוחח. ביקרנו במוזיאון הפלמ''ח שהיה ממש מרגש, התצוגה היתה מיוחדת ממש. נקלענו לטורנדו מטוורף כזה וגשם חזק בטירוף כך שנאלצנו להתחבאות באוטובוס ולזמר את "גשם חזק" של מוניקה סקס בליוי גיטרה (חסרת מיטר) ומפוחית. היה ממש כיףף...נסענו לפנימיה מרגשת כזו בירושלים. חח ממש התלהבתי מהחדרים ובסוף המסע מיהרתי להשאיר פתק לאלו שהחדר הוא שלהם במקור.

עשינו עצירה בפארק מרתק כזה, עם המון משחקידות כאלו. Oמגה, מגלשות, נדנדות..:)

בערב נסענו להיכל תרבותכ זה ענק בו הייתה הופעה לנו ולעוד 2 בתי ספר שגם עשו את המסע הזה. רקקדנו, צרחנו השתלוננו שרנו. הייתה קבוצת של ילדים חרשים שלימדו אותנו לשיר את "יחד" בשפת הסימנים. היה כלכך מדהים לראות אותם מתלהבים ומשתחררים מהלחץ העצום כשכולם יחד, כל ה300 איש שהיינו שם אחד אחרי השני חוזרים אחרי התנועות ומכניסים את המקסימום לזה.

גילי אני ואלונקי בפארק

פלדלד\דניאל - הגולית    וניסים וקלימנן בתור המעריצות שלו חחח

היום החמישי - נראה לי היום הקשה ביותר לכולם. "אני והמדינה".

 עלינו להר הרצל בירושלים ועברנו בין הקברים של החילים שנפלו במטרה אחת - לתת לנו לחיות. כל הקברים של החיילים שמתו תוך כדי הגנת הארץ במהלך הדורות. זה כלכך כואב לראות את ההורים המתאבלים ליד הקברים, את החלקות המתמלאות לעט לעט את הכאב הזה שפורץ מכל אבן, מכל מצבה, את הרוח שפתאום מתחזקת ומקררת את הכל - את הלב, את הרגש, את המוות והעצב השוררים באזור. עצב וגאווה יחדיו, טירוף רגשות מסחרר. וכשכולנו בכינו יחד, מחובקים, יחד כמו אי פעם, כאשר בחיבוק אחד גדול נבלע כל העצב ונשארה רק הנחישות, ההבנה - שהם לא מתו סתם. ההבנה הקרה הזו שפאקינג אנשים בימינו מתים בשביל סטטיסטיקה, עושים הכל כדי לא לכת לצבא, לרדת מהארץ, משקרים כדי להתחמק מהצבא - בעוד שפעם אנשים היו משקרים כדי כן ללכת, זה מעצבן כלכך)."טוב למות בעד ארצינו". אבל "חרא למות בעד מדינתינו" שהפכה למפעל מספרים אחד ענק, שחיי חייל הפכו לסטטיסטיקה ולעוד כותרת בעיתון.

הכאב, העצבות, ההבנה, הכל יחד גרם לכולנו רגע לעצור ולהתחיל לחשוב מי אנחנו ומה אנחנו.

אחרי זה משם באוטובוס שקט מן הרגיל הדרך אל האחסניה.

חזרנו אל הפנימיה, התארגנו לקראת שבת - מקלחת חמה מדהימה כזו, קצת להתנקות מהחול ומה"מסע" ואז נסענו לכותל המערבי. שם בכותל עברנו שיעור יהדות קצת, שרנו שירי נחמנים כאלו השארנו פתקיות ועדיין ככה - יחד.

ואז התחיל הגשם המטורף, וכיוון שנכנסה השבת והיה אסור לסוע הלכנו ברגל.. שעה של הליכה בגשם, הליכה שמחממת ונותנת סיבה להרהורים.

*מסכנה גילי סבלה חפירות ודמעות*   גילושה אני אוהבת אותך מאוד ותודה על הכל:):)

שבנו לאכסניה כדי לחגוג את הלילה האחרון. לחגוג אפשר לאמר. הרוב השתכרו ואנחנו עשינו מסיבה קטנה קצרה וחמודה במועדון של מגורי בנים, ראינו סרט מוזר ולא מעניין.. "הרשת" נו נוסטלגיות..=] אני ואלונה התמוטנו כמעט מדאגה לבנותינו השיכרונות אבל הסתדרנו ונאי אישית נפלתי לישון

היום השישי - היום האחרון. השבת. "אני והיהודות" קיבלנו פרס וההשכמה הייהת ב8, במקום חמש וחצי:)

פתאום מרגיישים את ההבדל חח

אכלנו, יצאנו לטיול באזור, שחקנו 3 מקלות (חח שדרוג קטלני של המשחק הידוע 4 מקלות חח), חזרנו, אכלנו, נחנו, אכלנו שוב, עשינו מעגל מסכן מסע, טועוד אכלנו. הדלקנו נרות, עשינו את טקס ההבדלה וארזנו חזרה.

כך תם לו המסלול.

מסלול מרובה בצחוקים חח כמו הלאניות של ויקה מרינה ומור והיציאותה דפוקות למנהם..:

"ללנה יש הרבהה שער" - תודה מור=\

"מה יש יום היום?" - דור בהברקה ביום שבת על הבוקר[

"הרצל לא מת במקרה?" - אני בהר הרצל ליד קברו. יחי הטימטום:O חחח

"מסע בראשית.. שנה הבא נעשה "מסע שמות"" - שמוליק בהברקות..

אוף לא נזכרת בעוד

אבל מה שבטוח שהיה מצחיק ממש

כיף

מהנה

מלמד

חופר

מגבש

ואני מאוהבת בקבוצה 3!!!!!!

 שלחו נא תמונות:)

לילה טוב