החיים הם לא שחור- לבן, יש להם גם גוונים אופטימים יוצאים מהכלל=]

שלג בכל מקום.

"מה את רואה?" היא שמעה קול משום מקום. מה יכלה לענות? היא לא ראתה כלום. הכל לבן וריק מסביב. וקר, כל כך קר.

היא הביטה בסמרטוט שלבשה על עצמה, לא פלא שקפאה מקור, אוסף קרעים שפעם היו השמלה שלה, בקושי כיסו רביעית מגופה. היא רעדה, אבל לא רק מקור. היה עוד משהו בדממה הזו מסביב שגרם לה לרעוד.

"מה את רואה?" חזרה השאלה. היא הסתכלה למעלה - רק לובן בלתי פוסק, למטה, - רק השלג הרך.

בקושי יכלה לזוז, כמעט ולא יכלה לנשום. והקול הזה לא עזב אותה "מה את רואה?",.."מה את רואה?"..."מה את..?"

"דיי!!!!!!!!!!!" היא צעקה ונפלה. ניסתה לקום ולא הצליחה. הרימה עם גופה ונפלה שוב. השלג הקר עטף אותה, נכנס לכל חלק בגוף שלה, חיבוק אותה והגן עליה.

הקול השתוקק פתאום. משום מה זה לא היה מוזר בכלל לשכב ככה בתוך השלג, בדממה מוחלטת. היא סגרה את העינים בהבנה שהיא לבד כאן.. כי מה עוד נשאר? היא ניסתה להזכר בדברים שקראו לה אבל לא הצליחה. היא ניסתה לבכות ואף לא דמעה אחת, ניסתה לחייך אל לא הצליחה לשלוט בפניה. ניסתה לקום ושוב נפלה.

"מה את רואה?" היא שאלה את עצמה ומיד ידעה את התשובה.

היא ראתה את עצמה, מתוכה. את המציאות הקפואה שלה, את האי-יכולת שלה לחיות עוד - את השנאה שלה כלפיה, את החורף בליבה.

את העתיד שלה.

בנשימה  אחת אחרונה היא קמה וחייכה. במאמץ אחרון פתחה את עיניה והביטה קדימה.

ובנשימה אחרונה נפלה חזרה עם חיוך מעוות על פניה.  

נשארה ככה קפואה, מלכת השלג בממלכה שלה עצמה.

פשוט כך

I long to be like you,
Lie cold in the ground like you.
There's room inside for two and
I'm not grieving for you,
I'm coming for you.

You're not alone,
No matter what they told
you, you're not alone.
I'll be right beside you forevermore.