החיים הם לא שחור- לבן, יש להם גם גוונים אופטימים יוצאים מהכלל=]

ממ כן אין לי מחשב (אני מעדכנת ממרינה שיושבת בסלון ועושה שיעורים כפרה עליה ילדה מחוננת חח)

ואין לי גם כלכך פלפאפון כיאלו יש אבל הוא מחייג רק למספרים שבא לו (אורנג' או פלאפון) ומתי שבא לו (פעם ביום נגיד) אז מה נשאר לי לעשות בבית?

לחשוב, לנגן, לכתוב ולחשוב

כבר הלך הראש כמעט

לתקופה מה הצלחתי לסדר לעצמי את המחשבות קצת.

מה רציתי מעצמי? מהם?

טוב זה עדיין סוג השאלות שלא ממש יש לי מה לענות.. נזרום..

מתחילים להאריך מישהו רק אחרי שמאבדים אותו- כמה שזה נכון

מתחילים להרגיש משהו אמיתי רק אחרי שכל הרגשות כבים - גם זה יחסית נכון

ולנה מתחילה לחפור כשמשעמם לה, במקום לעשות את העבודה באנגלית - זה נכון 100אחוז!

ופאקינג העולם שלנו נהרס,

-זה היה ממש לא קשור אבל ככה זה-

כאילו, אולי אני אקולוגית מדי והכל אבל היי זה נכון. הנפט שייגמר עוד 40 שנה, הזיהום הכמות של האנשים. אולי לא בדור שלי ולא בדור של הילדים שלי אבל העולם ישקע, יכחד... ובעוד כמה מילארדי שנים ימצאו את השרידים שלנו וחוקרים מהעתיד לא יבינו מה קרה, כי איך אפשר להבין, להפנים.. שציויליזציה שלמה השמידה את עצמה, מתוך התעווה להרוויח משו, שלא שמה לב מה היא עושה לסביבה.

Isn't  something missing?

בנימה פסימית וארולוגית זו אני אסיים כי מרינה מאיימת להתנפל עליי ולהפוך אותי לייצור מה מוזר כזה.

שבוע הבא גנד''ע=] מי שהוא יודע איפה השק שינה שלי?=]]]

לשכב.."ללכת" היא בקשה, היא זעקה

ונפלה

אחרי שהעורף נצמד לקיר בטון הקר מאחוריה ושערה הפזור נפער לצדדים היא נפלה לעט למטה, נפלה ונשארה ככה כלואה ברגע הזה

ללא יכולת לנוע

היא צעקה, ללא קול

היא בכתה ללא דמעות

והיא חשבה ללא מחשבות

כי לגוף כבר לא היה כוח, לנמשמה לא היה אור. והמוות היה המהות של הכל.

ככה אחרי שלא אכלה כמה ימים, אחרי שלא יכלה לדבר כמו שצריך והמבט שלה ניהיה מטושטש.

הכדורים, הדם, הקפיצה.. הכאב שחרט על ידיה פסים אדומים דקים.. בקבוק ששתתה בלגימה אחת בשאיפה להרדם ולא לקום לעולם.

עכשיו כששכבה בפינת החדר הקר, עם קירות מבטון וערפל כה כבד היא חשבה.. ללא מחשבות והמשיכה לחיות.

לחיות את המוות, כי מתו חייה איתו.

Forgotten children

Just a normal day
Streets turn into graves
Traces have been removed
The search was disapproved
So cold the night
The weak ones lose the fight
Too many of them out there
Noone seems to care

Lost and so alone
Born but never known
Left all on their own
Forgotten children
We'll never hear a name
They carry all the blame
Too young to break the chains
Forgotten children

They see, they feel, believe
Just like we do
They're laughing, and crying
Wanna live here
Like me and you

Eyes without light
Too tired of good-byes
Never felt embraced
And frightened of every face
A life in disguise
Hope forever died

טוב הנה הפוסט הפירוטים חחח

הבטחתי לא?

חוץ מ"היה מדהים" יש עוד הרבה מה לאמר

^___^

אז כן, סביבות 10 בבוקר התעוררתי לי, התקשרתי למרינה ביררתי שהיא חיה וסביביות 12 היא התקשהר אליי בצעקות "אויי מי גאדד ראיתי את ביל" ח הדבר היחיד שהחילדה יכלה להגיד. מכל הצרחות הצלחתי להיבן שיצור הנ''ל פגש את ביל (כפרעליו) במלון בו הם התארחו. היצור הנ''ל גם די הרס לי את עור התוף עם הצעקות והפחיד את דויד שלגמרי לא היה מוכן לכך חח

אני דויד וחותו - סופה נסענו עם בת דודתך, הגענו סביבות 1 וחצי לגני תערוכה מצאנו את מרינה שהמשיכה לצרוח, ואף נדבקה לאנשים ברחוב.

דמיינו לכם אתם הולכים עם חברה שלכם ברחוב היא ראה סבא, קופצת עליו בשאלה "אתה מכיר את טוקיו הוטל??"וכששומעת סירוב מתחילה לחפור לו על הלהקה,  כאילו למה ציפית שהוא יגיד"כן"??? חח

בכל מקרה, מצאנו לנו פינה שקטה שוחחנו, פגשנו הרבה בנות, התחברנו עם כמה היה ממש נחמד=]

סביבות 4 התחילו להדחף לתורות, סופה תפסה לנו מקום, נעמדנו ליד קלרה  עם מרינה ודויד. רריכלנו, שוחננו. ויולטה ודויד עלו על השאר ועשו תצפית למרחקים;)

היה רגע שפתאום כולם התחילו לצרוח ולהריע  בניסיון להבין מה קרה, והאם ייתכן וטוקיו הוטל הגיעו אל המקום, הבנו שההתרגשות הייתה בעקבות זה שאחד השומרים יצא מהמבנה. מרגש עד דמעות;)

ההמון שחיכה ליד השער:

אחרי שצרחנו מספיק והשערים נפתחו, רצנו בהמון מטורף אל הכניסה. שם במאת היה רגע החושף את ההתנהגות הברברית של חלק מהמעריצות. כאשר קרוב ל20 בנות נפלו ובמקום לרגע ללכת אחורה ולעזור להן לקום, אנשים נדחפו קדימה דרכו על אחרים ונפלו עוד ועוד אנשים. דויד איבד את הנעליים ואת סופה, אני איבדתי את מרינה אבל הצלחתי לקום ואף להרים כמה בנות=]

ממ וככה בהמון משוגע רצנו אל האולם. למזלי ולמזל מרינה כאשר פתחו דלת נוספת הינו הכי קרובות אז נכנסנו בין הראשונים, תפסנו מקום מעולה ליד המסך השמאלי והענק ובמרחק של פחות מחמישה מטרים מהבמה=]

ועם הזמן אף התקרתבי יותר ויותר וכאשר הבנים התקרבו אל הקהל הבאנתי שאני ממש קרובה ואף הקליפ שצילמתי יאצ באיכות מעולה ובלי זום בכלל

טוב ההמון באולם=]

קיצר הם שגעו אותנו ולא הביאו את טוקיו איזה שעה וחצי ונתנו לנו לחמם את עצמינו במקום להקת חימום חח.

אז התחממנו, שוחחנו,  הכרנו את כל מי שעמד מסביבינו, התלהבנו מהנעליים..הצטלמנו והעבנרו את המזן בזימורי שירים והחלפת מסנג'רים:)

ואז.. אז הם עלו. החושך, התופים , ההמון והקול המכני האומר בשיא הוולויום "טוקיו הוטל" וביל שיצא על הבמה וצעק "שלום ישראל!! מה נשמע?" הכניס אותי לאוווירה.

אלויהם יש לו מבטא כלכך חמודדדדדO_O

ואז התחיילה ההופעה, אני לא יודעת מה לפרט, איבדתי את מרינה באמצע והיו כמה בנות שנורא עיצבנו אותי

ואיזה סבא שעמד לידי והלחיץ אותי

מה שבטוח שזה היה מדהיים

המון אמוציות, צעקות, התרגשות, קפיצות, מוזיקה, ההרגשות, הטירוף הזה...

ומה שבטוח שטוקיו הוטל יודעים להדליק את הקהל!!לדפוק הופעה ולגרום לכולם לזכור שהם הכן היו כאן!

לא שמתי לב בכל איך עבר הזמן...

לקראת הסוף ביל זרק את המגבת שלו שנפלה שורה אחת לפני, והבנות פשוט קרעו אותה לחתיכות, ותום זרק את המפרט שלו שכלכך רציתי לקבל אוףף לא נורא=]

קיצר היה מדהיים....

וניתן לתמונות לדבר במקום החפירות שלי=]

טוב צרפו נא אותי לסמנג'ר מי שרוצה סרטונים=]

ולסיום רגע ערסי היה באננ-זונהההההה

בא לי שביתה=]]]]]

זה היה הדבר הכי מדהים שקרה לי בתקופה האחרונה..

עזבו אני לא מעריצה סוגדת, ואני גם נכנסת להלם מחלק מהמעריצות שממש מגזימות אבל זה היה ענקק

הכרנו המון אנשים, צרחנו ברחובות, דרכנו על זכוכיות, נפלנו, הצלנו ילדות תמימות שדרכו עליהן, התחלנו עם פריקים קשוחים כאלו, שרנו, השתוללנו, קפצנו, התחבקנו, הצטלמנו,עשינו בושות למונית שלנו, מה לא..

והכי חשוב - השחרור

בחיים לא צרחתי ככה, לא בכיתי, לא התרגשתי כלכך.

הייתי בין הראשונים בהופעה, ואיכשהו דחפו אותי קדימה וקדימה.. והיה פשוטט ענקקקקק

אני עוד אחפור על זה...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3456826,00.html

חח זה עוד כלום...

טוב נו אנחנו לא כלכך אלימים;)

אני, אליסה, מרינה וויוליטה =]

יש לי קרוב ל150 תמונות+קליפים=]

מי שרוצה צרפו למסן נדבר..=]

המשך חפירות יבוא בקרוב.. תאמינו או לא יש לי המוון מה לספר. חח היה כלכך צחוקים:P

לילה טוב=))

חח מרוב שיעמום

(וכי כבר נמאס לי לחרוש על הגיטרה ועל הגאומטריה חחח)

החלטי לעשות סקירה קטנה של כל מיני שמות שיש לבלוגים בישרא

הרי תודו שרובינו לא מקוריים...

הבלוגים המקוריים עם השם "הבלוג של...":  500

בלוגים טריטוריאלים.. כל האלו עם ה"הטרטוריה שלי".."הבמה שלי".."הבית שלי" בכל מיני שפות..: 250

סוגדי אנימה: קרוב ל200

מספר הבלוגים שסוגדים לתופעת טוקיו הוטל המתפשטת (שתבינו זה רק הבלוגים הגלויים, אפשר למצוא מעריצות סמויות בכל מיני פינות אפלות): 271

מתוכם הסוגדים לביל קאוליץ כשאישיות נפרדת: 81

בלוים שכביכול עוזרים לישרא..500

מתוכם 40 שבאמת עושים את זה.

כותבי סיפורים למנהם.. 499

מתוכם 48 שכותבים יומנים לביל וטום מטוקיו הוטל (הנה מצאנו את הסוגדים הסמויים חח).

קרוב ל192 בלוגים פיקטיבים של פאקצות

ממחקרים עולה שייתכן שלפחות 35 אחוז מהם דווקא אמיתיות (הזוועה!!)

41 משתמשים חשבו שלהכניס צירוף "אני רוסי" לכותרת הבלוג יימשוך קהל...

לעומת ה15 שחשבו שמילה "כפרע" דווקא עושה את זה יותר (נוסף ל24 שהשתמשו ב"כפרה" רגיל)

אימואים למנהם (האלו שכל מילה שניה שלהם זה. "מוות", "סכין", "צלקות" ו"התאבדות"): 126

תחרויות מלכות יופי למנהן.. 21. (מישהו באמת נרשם לזה????O_O)

בלוגי סקס שכאלו : 436!!!

ומספר חמוד של אנורקסיות..: 116

השאלה.. לאן הגענו???

אם לא לחשב את הבלוגים הפיקטייבם של מתאבדים למנהם, שכבר הוכח 70 פעם שהם פיקטיבים אבל עדיין, אנשים אכן הורגים את עצמם בתור מושפעות.

ואני חייבת להסכים עם סימ, אנחנו מדרדרים את עצמינו וזה עצוב.

וכן אתם, אתם הבלוגים הפיקטייבים של אנורסיות, מתאבדים למנהם, חולי מין וכדומה , אתם, ולרוב בעיקר אתם אשמים אם אנשים מישרא באמת מגיעים למצבים של דדיאטות חולניות, קפיצות מגגות ויחסי מין מלחיצים בין ילדים בכיתה ז'!