ישבנו מולו, כדרכנו בקודש מידי שבוע. פעמיים בשבוע.

הוא מתפלל עימנו, יום-יום, שחרית מנחה וערבית, משתדל להיות במחיצתנו כמה שיותר, אפילו מעביר שיעור מידי ערב לחבר'ה מהסביבה שבאים לראות אותו, שיעור פשוט על ענייני מוסר וכאלה. אבל לנו.. לנו יש איתו שיעורים מיוחדים, אפופי הילת קדושה ומיסתוריות. פעמיים בשבוע. וכשהוא לא יכול אז רק פעם בשבוע.

היה לי פעם רב. הכרתי אותו ממש במקרה, ומאז השתדלתי להיות כמה שיותר במחיצתו.

ידענו שהוא מיוחד, אנשים סיפרו עליו סיפורים.

לא הרבה אנשים הכירו את הרב הזה. רק כמה בשכונה ועוד קצת במעגל הרחב של העיר.

הוא חיכה שנשב סביבו, כמו כל שבוע, מתיישבים חרישית ומחכים למוצא פיו. לא בלחץ, בחיוך. לרוב היו גם הרבה צחוקים בשיעורים. הוא לא היה מנותק מהעם, למרות שישב גבוה גבוה.

התיישבנו סביבו, הוא הכין אותנו במהלך השיעורים הקודמים, הוא דיבר על דברים רוחניים, על כוחות רוחניים.

"הדמיון הוא בלתי מוגבל", הוא פתח, "המחשבה היא בלתי מוגבלת, מחשבה- יש בכוחה להשפיע על המציאות. ממש. אנשים לא יודעים את כוחה של המחשבה. אנשים לא יודעים כוחם מהו. לא יודעים." אמר, ולא פירש. "מחשבה.. מחשבה... אפשר לתפוס אותה! אפשר לשלוט עליה!" הוא הרים מעט את קולו, "כשאתם עסוקים בלימודכם, לדוגמא, המחשבה כולה שקועה בלימוד, ואז, ואז בא הצד האחר ומנסה להפריע לכם, אז הוא מנסה לתפוס אותכם. צריך לדעת לשלוט עליו, צריך לדעת לנטרל אותו. בוא נלמד עצה פשוטה להתמודד איתו, חשבו לדוגמא על פיל, בצבע...." ומתן לא נתן לו לגמור את המשפט וצעק: "ורוד", "כן, פיל ורוד, כל פעם שמטרידים אותכם מחשבות חיצוניות חישבו על פיל ורוד, בוא ננסה. תעצמו את העיניים, חישבו על פיל ורוד.." עצמנו. חשבנו. דימיינו. "תומר," אמר הרב, "אמרתי פיל אחד, לא עדר" הוסיף, והשאיר את תומר פעור פה ותוהה איך הרב ידע, "אל תבהל" הוא אמר, "ועידן, אמרנו פיל, לא עכבר קטן" והשאיר עוד כמה פיות פעורות.

"בואו נסו להתרכז במחשבה שלי, אני אחשוב על מספר מאחד עד עשר, ואתם- נסו להתרכז על מה שאני חושב, נסו לראות. תרשמו את המספר שאתם רואים." ראיתי חמש, רשמתי. "רשמתם? יופי, תרימו את הדפים." תומר רשם חמש, גם עידן, גם אלעד. כולם ללא יוצא מן הכלל רשמו חמש.

הרב המשיך לעשות לנו תרגילים כאלו, יותר ויותר מסובכים. תחושת השיעשוע תפסה את מקומו של ההלם, למרות שמכתו עשתה בנו גלים לתקופה ארוכה אחר כך.

ישנם ימים שהוא מגיע בפנים רציניות, רציניות מידי. "תקשיבו" הוא אוסף אותנו ואומר, "יש גזירות לא טובות, צריך הרבה רחמים ותפילות", ואנחנו מתפללים, עד כמה שאנחנו יכולים, בחלק מהימים האלו לא קורה כלום, אבל ברובם אנו שומעים שעה שעתיים אח"כ במהדורת החדשות על איזה פיגוע רב נפגעים. 

"ישנו רב אחד, השל"ה הקדוש מכנים אותו, הרב ישעיהו הלוי הורוביץ, הוא נפטר לפני כמה מאות שנים, ואין תיעוד של תמונתו בשום מקום, בואו תנסו להתרכז בשמו, ונסו לראות אותו.", "אני רואה משהו" נשמעה הצעקה הראשונה מאלעד, "אל תבהל, חכה עם מה שאתה רואה," אמר לו הרב, "עכשיו אני רוצה שתנסו להתמקד בו, איך אתם רואים את זקנו? הוא היה דליל, עב שיער? ובאיזה צבע שיערו? שחור, לבן? נסו לראות ממה הוא נפטר." .ענינו כולנו את אותן תשובות.

לילה אחד חלמתי עליו, על הרב, הוא בא ודיבר איתי, על המצב שלי, על הקשיים שלי, הוא אמר לי כל מיני דברים, אמר לי במה להתחזק, במה להרפות. זכרתי טוב את החלום. התעוררתי בחיוך. כשהתפללנו הבטתי בו, הוא לא הסתכל לעברי חזרה, אחרי התפילה נגשתי אליו, "הרב," ניסיתי לשאול ולא יכולתי. הוא חייך חיוך רחב והנהן, "חלמתי הלילה.." ניסיתי למלמל לו. הוא הנהן בראשו והניח את ידו על כתפי, "זה בסדר, זה קורה".

מאז הוא עשה לי את זה כמה פעמים.

"תראו", הוא משך את ידו בזקנו המלבין, גבותיו הרצינו. הסתכלתי על השחור של העין שלו. "הכל גימיק. הכל גימיק. זה לא החלק הקשה בעבודה. הכוחות האלו הם לא המטרה. תלמדו. תגדלו. תעבדו את ה'. הכוחות הם נספחים. הם יגיעו ממילא. תהיו תמימים עם ה'. תהיו עם ה'."

אני לא יודע עד כמה האנשים שמחוץ למעגל החברתי הקרוב מכירים אותו. אני לא יודע עד כמה אנחנו מכירים אותו. אני יודע שהוא איננו נראה כזה. הוא נראה דווקא די פשוט. אני יודע שהם נמצאים בינינו, לא מעט אנשים, כאלה שיודעים הכל, כאלה שמביטים עליך ועונים לך על השאלות עוד לפני שפצית את פיך, שמנחמים אותך על הכאבים הכי עמוקים שלך עוד לפני שהדימעה הספיקה להתגלגל לעין. הם בינינו. הם לא מוכרים בציבור ככאלה. הם לא לובשי גלימות, וגם לא בגדים שחורים ארוכים. לפעמים הם עוד רוכל בשוק, לפעמים הם בעלי משק של עיזים, לפעמים הם סתם אישה זקנה שיושבת ומקבצת נדבות. הם שם.

בסתר ליבי, אני מרגיש ביטחון שיש לי אותו, את הרב הזה. יש לי ביטחון. ועמוק עמוק בפנים, אני מקווה שגם אני יום אחד אוכל להיות כזה... אחד שיודע גימיקים...