הסוד

לעולם לא נוכל להתקדם קדימה לעבר הגשמת תכליתנו העליונה אם לא נבקש בקשה זאת מעצמינו. לעיתים אנו פוגשים במשפטים באנאליים להחריד כמו "אין דבר העומד בפני הרצון" וכהנה משפטים דומים שנאמרים כמתוך עידוד או קלישאה ותו לו , כשאין מאוחרי האומר אותם הבנה על מהותם האמיתית. לרצונות שלנו יש כוח אדיר ממדים, כה אדיר שלו רק ידענו באמת כיצד להפעיל אותם בכוונה הנכונה היינו נפעמים מיכולתינו. לרובינו אין את היכולת האמיתית להבין את הפוטנציאל הטמון בתוכינו, ואולי טוב שכך. מידי פעם יש לנו הבלחות נדירות בהם אנו מרגישים עד כמה הרצון שלנו לדבר מה מניע אותנו בדרייב אדיר לעבר השגת מטרה כזו או אחרת שהצבנו לעצמינו. שם אנחנו גם לרוב נתקעים , כי אנו חשים שאיזה כוח עלום דחף אותנו בכוחות כמעט אל טבעיים לעבר אותה המטרה, ממש למעלה מהדעת, אך לא מרגישים שאנו היינו מסוגלים לשחזר מחדש כוח פנימי זה לכדי השגת מטרות חדשות , יהיו אלה שיהיו. הבלחות קצרות אלו של כוחותינו הפנימיים רק מרמזים לכל אחד מאיתנו איזה כוח עצום יש בנו כשאנחנו חשים מחוייבים להשיגן בכל מחיר כמעט. רצונות אלו אומנם מאוד גשמיים אך די בהם כדי להניע את העולם כולו על מנת שאלו יתממשו לכדי מציאות ממשית עבורינו.

לעיתים נדמה שהמשפט אין דבר העומד בפני הרצון עומד בניגוד ובסתירה מוחלטת לכל המחסומים והמעמורות שבדרך להצלחת שאיפותינו. החסמים לשם כה גבוהים ורבים עד שלרוב אנו מתייאשים ונסוגים חזרה למצבינו הדומם, בו איננו רוצים עוד דבר. זה קורה בעיקר כי החיסרון שלנו עדיין לא מבואר וברור לנו מספיק ועל כן התלאות שבדרך השגתם רצופה מכשולים הנראים לנו בלתי עבירים וחדירים. האם אנחנו מסוגלים לשרוף את הגשר מאחורינו ולהתקדם קדימה ללא היכולת לשוב בחזרה. תמיד אנחנו משאירים לעצמינו איזה פתח נסיגה לאחור, הגורם לנו אפילו בכישלון הראשון שפגשנו לחזור למקלט הבטוח כביכול שבו היינו קודם לכן. רק כאשר אנחנו יודעים בוודאות מוחלטת שאין דרך חזרה אנו לפתע מתחילים להבין עד כמה יש בנו את הכוחות לרתום את כל כוחות העולם שסביבנו ולנוע קדימה. הבעיה כמובן שאנחנו לא מאמינים באמת ובתמים במשפט "אין דבר העומד בפני הרצון" ולכן גם לא מסוגלים ליישמו במלואו. אם היינו מאמינים באמת ובתמים שע"י הרצונות שבנו אנו יכולים להניע את העולם כולו בהתאם למחסור הקיים בנו, הרי אז לעולם לא היינו נסוגים לאחור.

קשה לנו להבין את זה לעומק ולרוב זה נשמע גם כבולשיט פסיכולוגי-רוחני ופילוסופי ששמענו פה ושם, אבל למעשה אין פרט לנו שום דבר בעצם. הכל פרי יצירת מוחינו המדמיין בלבד. בשביל להקצין את התמונה רק על מנת להבין טוב יותר את כוונתי המוזרה , בואו נניח שאנו מבקרים בבית משוגעים שבו כל אדם מדמיין עולם משלו. האחד בטוח בכל הרצינות שסביבו יש אנשים ירוקים שהולכים לאן שהוא הולך, האחר מדמיין שיש שהוא חי באיזו מציאות בה פיות מרחפות סביבו, השלישי מאמין שרוצים להרוג אותו בכל מקום שבו הוא נמצא וכהנה וכהנה דמויות מוזרות. בוודאי שמעתם על סוג כזה של אנשים שסגורים בבתי משוגעים ובטוחים בכל נפשם ומעודם שזאת המציאות האמיתית עבורם . אין כל דרך או יכולת לשכנעם אחרת, השאלה האם יש צורך בכך בכלל. החברה בכללותה החליטה לסגור אנשים אלו בתוקף היותם משוגעים. אך בוודאי תסכימו איתי שאותן נורמות חברתיות "אובייקטיביות" כביכול עלולות להיות שגויות לפעמים אשר נובעות כל כולן מעיצוב חברתי "מוסכם" ותו לו. ייתכן שאם נחזיר למשל אנשים של ימינו אלף שנים אחורה בזמן הם ייראו חריגים בנוף האנושי והחברתי של אותו הזמן ולכן גם יכלאו במקרה הטוב בבתי הכלא או במקרה הרע ישרפו חיים על מוקדים בשל דעותיהם, השקפתיהם, התנהגותם או אפילו לנוכח מראיהם המוזר.המציאות אם כן אינה בכרח כפי שהיא נראית לנו במבט ראשוני.אולי הסרט מטריקס היא דוגמא מוצלחת יותר מהדוגמא שהבאתי עם המשוגעים ואין לי בעיה שתבינו את דברי בכל דרך שתרצו להזדהות איתה.

 אם ניקח את זה עוד יותר קדימה נבין שלמעשה שום דבר מסביבנו אינו אמיתי , כולל החברה עצמה. מסביבנו יש אור בלבד שאין אנו יכולים להבינו או להשיגו. אנחנו למעשה חלק זערורי מהאור הזה שנכנס אלינו בקו דקיק וזערורי, שכן יותר מכך אין אנו מסוגלים להכיל או לקבל. אנחנו עטופים בשכבות שכבות של מחסומים ה"מגינים" ומפרידים בינינו לאותו האור. כל מטרתנו להבין שכל מהותנו להבנת המציאות היא היכולת שלנו להפריד את אותם מחסומים בהדרגה על מנת להיות יותר קרובים לאור הזה. כל מציאות שנדמה לנו שאנו חשים ומרגישים חיצונית לנו היא השתקפות לא מושלמת של האור הזה. אנחנו כביכול לובשים משקפים עבות מאוד שמטרתם להופכם לדקות יותר ויותר אחרת נראה מציאות מעוותת. היכולת שלנו להוריד את המחסומים תלויה אך ורק בבקשה להסיר מעט ובהדרגה את הקליפות העוטפות אותנו ולתת לאור לחדור קצת מעבר להם. אין לנו שום אפשרות אחרת להזיז את המחסומים הללו, כי הם חיוניים עבורינו ממש כשם שהעור על גופינו הבשרי הכרחי עבורינו שלא ניצלה בשמש היוקדת שמחוצה לנו. התרת המחסומים הללו היא משימה קשה מנשוא, שכן קשה לנו לקבל הבנה שמעבר לחושים שלנו הגישמיים. אין אנו מעוניינים להשיל את הקליפות הללו, שכן תחתן אנו רגילים לחיות ואותם אנו חשים בפועל. השלתה של קליפה אחת אפילו תקפיא את גופינו מחשש שהשמיכה אינה מגינה אלינו יותר או באנלוגיה שלנו אנו נחוש רע עוד יותר וקרוב לוודאי שנרצה לשוב לאחור. אין ספק שתעתועי החושים הם הדבר המשכנע ביותר שקיים בנו. אך לאחר שתשילו אפילו קליפה אחת תבינו בצורה ברורה יותר שלא רק שאין שום דבר מחוצה לנו , אלא שיש בכוחינו לברוא את המציאות עצמה. אך מהי המציאות אתם שואלים..חחחח...זה בדיוק העניין, אין מציאות,  אלא הכל הבחנות שגויות ומעוותות שבנינו בתוכינו לאור כל החסמים העוטפים אותנו. ההתקרבות למציאות האמיתית תוביל אותכם קרוב לוודאי למסקנה שהבקשות הפתטיות שלכם כאן ,תחת כל העטיפות, הם כאין וכאפס לעומת מה שאתם יכולים באמת להשיג ולברוא. וכשבאמת תוכלו להשתמש ברצונות שלכם ולדעת איך ליישמן תגלו עולם ומלואו...עד אז תחשבו על זה..   

נ.ב- הפוסט מוקדש לכל הנסוגים לאחור ולאלה החוששים לצעוד קדימה...