הסוד

כולנו אבק של כוכבים, שמשות וגלקסיות שהתפוצצו לפני עידן ועידנים של שנות אור, קרוב ל- 14 מיליארד ליתר דיוק. היינו פעם הדלק של היקום כולו שמילא את תפקידו ועבר למצב צבירה אחר. היינו הכל והכל היה בנו. גילנו הכרונולוגי הוא רק רסיס זערורי מקיומינו האטומי הכמעט אין סופי במושגי הזמן שלנו. המפץ הגדול אולי יכול סוף סוף להסביר מאיפה הגענו ולאן אנחנו מתקדמים בזמן והמרחב הבדויו בו אנו קיימים. אותה קרן אור אלמונית שהגיחה משום מקום פגעה בכדור זערורי ודחוס עד אין סוף ויצרה יקום עצום ממדים המקופל בתוך עצמו שקצהו הוא גם ההתחלה וגם הסוף של עצמו. האם שיכלנו הזערורי יכול להבין בכלל את מושג הקיום, אפילו זה החומרי, מאיכן הוא נוצר, למה או מדוע?

 אנחנו מתיימרים להבין את הכל בהתאם לשיכלנו המוגבל, זאת למרות שאפילו לא יצאנו מתחומי הגלקסיה המצומצמת שלנו כאן ,במונחי היקום כולו. מהם 50 אלף ציוויליזציה אנושית לעומת 14 מיליארד השנים בו הוא קיים. המדע המודרני בן 200 השנה נדמה לפעמים כפרעוש הרוכב על גבו של פיל וצועק תזהרו הינה אנחנו מגיעים זוזו כולם הצידה. ינוקא קטנה וצעירה המניחה שהפיל שם לב לקיומו או לנכחותו של הפרעוש. אך מה אנחנו אם לא יצורים שחצנים וזחוחי דעת ובינה המנסים לבנות מגדל בבל וחושבים שכך נגיע לאלוהים. הרי אם תוך 200 שנה אנחנו מניחים שפיענחנו את סודות הטבע מה נגיד עוד אלף או מליון שנה? הרי זה דומה לתינוק המנסה ללמד את הקשיש את סודות החיים. הסתכלותנו על המציאות כה צרה וזערורית עד שאנו מדומים כעיוורים בחוושך הנתקלים בקירות ובמכשולים מעצם קוצר ראיתנו. העיוורון אינו רק בראיתנו אלא גם בשיכלנו עצמו, המאמין בלב ובנפש שחושינו מספיקים להבנת המציאות כולה. אנו מצויים כל כך נמוך בסולם האבולוציה ההכרתית עד שלא מצליחים לתפוס את המועט שבמועטים לגבי עצם קיומינו עצמו, אז כיצד נבין את הראשית והסוף. זחיחותינו ויהירותנו עומדת ביחס הפוך ממש להכרתנו את האמת והמציאות. ככל שנחשוב שאנו מתקרבים לידיעה כלשהי אנו בעצם רק מתרחקים מפתרון הבעיה. איננו מצליחים לשחרר את מוחינו הגישמי הכבול בשלשלאות הבשר והאגו  על מנת לפתח את מוחינו הרוחני .אנו מוכנים להאמין ברוחות רפאים, עב"מים וכל הבחנה אל טבעית אחרת , אך לא בעצם ההבנה וההכרה שאולי מאחרי הכל עומד רק דבר אחד בלבד הבורא הראשוני שממנו יצא האור האינסופי ויצר את החומר הגישמי שאותו אנו רואים בחושינו המעוותים. שכלנו לא נותן לנו להכיר בכך, כמשקולת הממסמרת אותנו עמוק בקרקע.  הרי אפילו אנו במוחינו המוגבל כבר מסוגלים ליצור מחשבי על המדמים מציאות וירטואלית המדמה עולמות סייבק-ספייסיות  בעלי בינה מלאכותית וקיום עצמאי, אז מדוע אנו לא מסוגלים להכיר במשהו אין סוף מונים גדול מאיתנו.

יש שיטענו שמאריסטו והילך הציוויליזציה האנושית הרגה באמצעות הרציונאליות והשכלתנות האנושית את עצם האפשרות לפיתוח הכרה שמעבר לשכל. אחרים יאמרו שזה קרה בעידן הפילסופים המודרניים של המאה ה- 17 והילך, עת עידן הרציונאליות המודרנית. כעין שובניזם אנושי המניח שכל ההכרה מתחילה ונגמרת במה שאנו חשים או מרגישים בשיכלנו וחושינו הגשמיים , עידן האמפיריות הרציונאליסטית. רק לאחרונה ישנה נסיגה מהגישה השובניסטית הזו המחזירה את חושינו הגשמיים לממדיהם האמיתיים, לא יותר מכלי חישה פרימיטיביים למדי שאפילו זבוב או כלב עולה ברגישותיו העצביים-חושיים מזה של האדם. אך עדיין אנו לא מצליחים להתעלות מעבר להכרה גבוהה יותר, הרבה יותר גבוהה, המוחקת את ממדי הזמן, המקום והמרחב הנתפסים בחושינו.

 למעשה לא קיימים כלל זמן , מקום או מרחב כלשהו, שכן הסוף וההתחלה חופפים זה לזה מבלי שהם נפרדו מעולם בפועל. "ההיפרדות" שנעשתה כביכול היא עצם ההכרה השגויה שלנו , העוברת דרך פילטר החושים המוגבל הקיימים בנו. אנחנו כבר בסוף הזמן ,המקום והמרחב, אלא שאיננו מבחינים ומרגישים בכך כלל. למעשה הכל נמצא כבר מ"ההתחלה" במנוחה מוחלטת, כולל אלוהים עצמו, אך נראה לנו שהכל זז ומשתנה סביבנו כשפועל הדבר היחיד שזז או משתנה נמצאים בתוכינו בלבד. כשם שלעולם לא נוכל להסביר לעיוור צבעים מלידה מהו הצבע, כך לנו קשה להבין מהות זו עד סופה. אין לנו כרגע את הכלים המספיקים על מנת להכיל תובנה זאת על כל רבדיה. הסיבה שאנו נתקלים כל הזמן בקירות כעיוורים היא כי אין לנו את האור שיאיר את דרכנו בחשכה וזאת הסיבה לכל הקשיים והרוע שאנו חשים כל שנייה ורגע ורגע בחיינו. מעטים מאוד פקחו את עיניהם מספיק על מנת להבין את המשמעות והתכלית הסופית של קיומינו במטריקס האינסופי שבו אנו חיים. לנו רק נותר לקוות שגם אנחנו נבין פעם את הדבר ועד אז נאלץ להמשיך להתהלך כסומא בחשכה ולהמשיך לסבול מהתקלות בקירות...