הסוד

מה אני אגיד לכם , קשים חייו של אדם שמנסה ללכת כנגד הזרם. כל כך קל להשתעבד לדעת הכלל , עד שאפילו אתה כבר לא בטוח האם זאת הזהות שלך האמיתית או שמא היא הושתלה בראשך מהפחד להיות דחוי ומנודה. לפעמים צריכים לחלוף מאות או אפילו אלפי שנים על מנת שרעיונות ותובנות שהעלו אנשים בעבר יבשילו מספיק בחברה על מנת שיתקבלו בהבנה בהווה. להקדים את זמנך פירושו ללכת בידיעה ברורה שיוקיעו וינדו אותך, אולי בשל הפחד שאתה צודק, אך קשה להכילך כרגע, פן הדבר יערער את הקרקע ה"מוצקה" שאליה האנושות דורכת. מעטים הם המסוגלים לעבור מכשול חברתי מסוג זה וללכת בראש מורם אל התהום הפעורה לפיתחם, מתוך ידיעה ברורה שהם מקריבים  עצמם על מזבח משהו נשגב ונעלה יותר מהם עצמם לטובת האנושות כולה. מעטים כל כך מסוגלים להבין הפשטה כל כך מורכבת של זמן וגדלות המטרה, בו האדם משתיל את תובנותיו לקפסולת זמן סגורה, כאותו ג'יני המחכה שיוציאהו מהכד לאחר אלפי שנות המתנה נשכחת, על מנת שזה ימלא את תכליתו הנשגבה. האם החברה שלנו מסוגלת לייצר עדיין אנשים כאלה? אותם יחידי סגולה נועזים מספיק המסוגלים להקריב את כול חייהם, את כבודם העצמי, את יוקרתם ואולי אפילו את חרותם לטובת האמת הפנימית הנדירה שפרצה מתוכם בעידן הלא נכון, רק כדי שעוד מאות או אלפי שנים תתברר גאוניותם ואמיתות דבריהם. למזלנו לזמן אין משמעות כשלעצמו, לא כשהסוף כבר ידוע ומוחלט. כל משמעותו של הזמן נעלמת כשמבינים את מטרתו האמיתית. 

בעבר בו היו מונופולים של תפיסות עולם ושל  "אמיתות" מוחלטות,  נראה שאת יחידי הסגולה הבודדים  שהציעו הבחנות ותובנות שכנגד הזרם, היה קל יותר לזהות לנוכח אור יקרות שזהר מהם בהחשכה שסביבן. בפרספקטיבה של הזמן היה למעשה קל לזהותם, אך באותה הקלות גם קל להשתיק או להעלים את תבונתם לתוך כדים חתומים ומסוגרים מהחשש להשלכותיהם על ערעור הסדרים החברתיים או מחוסר היכולת להכילן בשל עומק תובנותם.  בעידננו אנו, בו נראה שאין דבר שיכול לעצור עוד את הדיעות הנשגבות ביותר, נראה שאנו ניצבים דווקא בפני בעיה הפוכה לחלוטין. נראה שבעידן הציני של ימינו, שבו כל האמיתות המוחלטות והמונופולים שהחזיקו בהם  נופצו לרסיסים, אין כל דרך יותר לזהות יותר את האורות הבוהקים  בחשיכה. בתוכינו חבואים  עוד עשרות ואולי מאות קפסולות זמן מופלאות שהותירו כל אותם יחידי סגולה בצפנים וסמלים סתומים עד להמתנת התובנה האנושית שתפתח אותם, אך מציאתם בתוכינו נראית כמעט בלתי אפשרית בעידן "החושך המואר" של המידע והמדע. נראה כאילו הקרקע המוצקה מתחת לרגלינו נעה בתזזתיות כה מטורפת עד כי ראשינו מסתחרר משפע המידע הזורם שסביבנו , עד שאין אנו עוד מסוגלים להבין או לקבל עוד דבר כמובן מאליו. בעידן הספקנות המודרנית אנו נאחזים במוצקות המדומיינת של המדע או להבדיל בדתות המנחמות, כי אלו האמיתות היחידות שמאפשרות לנו עדיין לחוש את תחושת היציבות והסדר בעולמינו המעורער. דומה שאנו לא שונים בהרבה מקדמונינו שנאחזו בעבר בדתות כמפלט לעולם הסוער והמעורער שסביבם. פעם אולי היינו הולכים לבית כנסת, כנסייה או מסגד על מנת ללמוד כביכול את סדרי עולמינו,  תכליתנו ומטרת קיומינו, ואילו היום אנו הולכים לאוניברסיטאות המתיימרים לעשות את אותו הדבר באמצעים אחרים. הדיונים התיאולוגיים שינו את פניהם לדיונים ולוויכוחים אקדמיים אינסופיים בחדרי ההרצאות והקמפוסים. בשניהם, זה התיאולוגי וזה האקדמי, אנו נאחזים בכוחותינו הדלים בניסיון להכיר את מציאות עולמינו ובנסיונות נואשים להסביר את אותם השאלות היסודיות ממש, שהעסיקו אותנו מאז ומעולם. כמו אז, כך גם היום, אנו מנסים ליצור מונופולים ופארדיגמות מסודרות הבונות איזו אמת מוחלטת בלבושים אחרים, אם כי בפחות הצלחה מבעבר, להסביר מניין באנו ולאן אנו הולכים. בעבר אמיתות אלו החזיקו מאות או אלפי שנה, ורק בודדים העזו לשנותם או להפריכן. ואילו היום הן מתחלפות בתדירות כה גבוהה, תוך לבוש חדש והחלפת צורה, עד כי האנושות הרימה ידיים מהניסיון להבין מהי התשובה והמשמעות הנכונה, שכן היא מופרכת ומשתנה עוד לפני שהשתרשה. עד כדי כך מצבינו עגום, עד כי כל אמיתה, תהיה אשר תהיה, נעלמת בים ה"אמיתות" המתחלפות סביבה. מצב זה  יוצר תחושת  כאוס המטשטש כל יכולת הבחנה בין העיקר לטפל ובין הנכון לשקרי. הכל נכון  בעידן הפוסטמודרני, כל זמן שיש בך את כוח השיכנוע, את הלהט ואולי את המשאבים לשכנע את האנושות שזה כך. בצורה זו אנו מוכרים אמיתות מדעיות או להבדיל פולטיקאים ואידיולוגיות, אך נותרים בעצם בלי קרקע מוצקה ובעיקר בייאוש עמוק.

 האם מצבנו טוב או רע יותר מבעבר ביכולת למצוא את התשובה? קשה לדעת, שכן בשני המקרים גם יחד לא האמת היא שחסרה, אלא יכולתנו כאנושות וכחברה לגלותה ולהכילה. היא שם בוודאי, באופנים שונים החבויים בכדים מסוגרים המחכים לחשיפתה, אך בכל עידן הקושי להכילה נמצא בנסיבות שונות, לפעמים כמעט בניגוד זה לזה. בדבר אחד אין כמעט ספק, מצבינו כאנושות לא יכול להיות רע יותר, שכן גם אם נראה לנו שיצרנו צוויליזציה מפוארת העולה בכל קנה מידה לזו שהיתה בעבר, לא נוכל בלב שלם לומר שאנו מאושרים יותר מהורינו או מסבינו. אדרבה כמעט כל מבנה חברתי, תרבותי, מדעי  וטכנולוגי שבנינו הולך ומתפורר לנגד עיננו כשאנו מסתכלים על השורה התחתונה. האם במשהו האנושות השיגה את תכליתה או את אושרה? האם אנו מאמינים שהיא צועדת לקראת פיתרון שאלות היסוד שהעסיקו אותנו? לפחות בעיני התשובה היא לא. כל זמן שהאנושות ממשיכה לטשטש את האמת המוסתרת  באמצעות סמי ההרגעה של המדע או הדת כאמצעי להאחז בקרקע מוצקה, כמעט כאופיום להמונים, סופה להגיע לחידלון, לייאוש ולהרס כל תשתית "מפוארת" שבנינו. לא צריך לחפש הרבה, התשובה תמיד נמצאת מתחת לאפינו, צריך כנראה רק לחפש את כיוון השאלה הנכונה!